המסך המפוצל

עשה מה שליבך חפץ

בעולם של כשפים קל לחשוב שהתגשמות משאלה מספיקה כדי לייצר שינוי של ממש. אלא שזה הרבה יותר מסובך. על משאלות ורצונות בג`וס-וורס

מאת: Nilly

פורסם: 04-01-2007
35 תגובות


הכותרת לקוחה מתוך הספר "הסיפור שאינו נגמר", מאת מיכאל אנדה. מדובר בכתובת שחרוטה על צידו האחורי של קמע קסם בשם "אורין", המייצג את הקיסרית הילדותית, שליטת ממלכת פנטסיה. בחלקו הראשון של הספר, ילד בשם בסטיאן גונב ספר (הנקרא אף הוא "הסיפור שאינו נגמר"), המגולל את סיפורה של ממלכת פנטסיה, השרויה בסכנה גדולה, וילד בשם אטריו הנשלח למסע בחיפוש אחר המענה. בסטיאן קורא את עלילותיו בנשימה עצורה, בעוד הגבול בין הסיפור למציאות מיטשטש והולך, עד שמתגלה הפתרון: עליו להעניק שם חדש לקיסרית הילדותית. חלקו השני של הספר מתאר את מסעו של בסטיאן בפנטסיה, בחפשו אחר הגשמת "עשה מה שליבך חפץ" זה. הוא מתקדם ממשאלה למשאלה שמעניק לו ה"אורין", עד מציאת רצונו הכן, הכמוס והאמיתי. אני אנסה להתבונן בדמויות מתוך "באפי", "אנג'ל" ו"פיירפליי" בהשוואה לסיפורן של הדמויות העונדות את ה"אורין".

לכאורה, "עשה מה שליבך חפץ" הוא משפט פשוט מאוד, המעניק רשות לעונד את הקמע לעשות ככל העולה על רוחו. המילים הללו אפילו מזכירות את דבריה של פיית', "אני רוצה, אני לוקחת, זה שלי", ובשני המשפטים מוצמד מרכיב הרצון למרכיב המעשה הפעיל מצד הרוצה. אולם, כפי שיפורט בהמשך, פילוסופיית החיים הזאת לא הצליחה להביא אושר ושלווה לפיית'. ואכן, גם בסטיאן מנוער במהרה מן האשליה הזאת.

בעולם רווי בכשפים וביצורים קסומים, קל לחשוב כי התגשמות משאלה מספיקה כדי לייצר שינוי של ממש. קורדיליה ביקשה (בפרק בשם "המשאלה") רק שבאפי תגיע למקום שאינו סאנידייל, והעולם כולו השתנה. ג'ונתן ("סופרסטאר") הצליח להפוך גם הוא את העולם, ולהעמיד את עצמו במרכזו. בוצעו כישופי אהבה, שכחה ובלבול. שדת נקמה הסתובבה באזור והגשימה כמה וכמה משאלות של נשים שליבן דואב, וזה רק על קצה היתד. עם זאת, דוגמאות אלו אינן חפצי הלב בהם נדון כאן. אמנם אותה מילה, "משאלה", מופיעה גם בסיפורו של בסטיאן וגם בעולמה של באפי, אך יש לשים לב להבדל בין המשמעויות המדויקות של המילה בהקשריה השונים. בסטיאן אינו אומר בקול רם "הלוואי ש...", ולעיתים אפילו אינו מודע כלל למשאלה שלו. ה"אורין" מעניק לו את האפשרות להוציא מן הכוח אל הפועל את הרצונות והשאיפות הטמונים עמוק בליבו.

נדמה שאפשר לראות רצון כן, עמוק ואמיתי, כבר בפרק הראשון של "באפי": באפי משתוקקת לפתוח דף חדש, להיות מקובלת בחברה, לנהל חיים נורמלים ורגילים עד כמה שאפשר. היא אפילו רוצה להצליח בלימודים. הדרך להגשמת משאלה זו נראית סלולה - קורדיליה, מלכת הכיתה, מוקסמת מן הכתובת הקודמת שלה (קרוב כל-כך לזוגות נעליים רבים כל-כך!). אך כאשר באפי רואה את התנהגותה של חברתה החדשה כלפי ווילו, היא פועלת בדרך שסותרת לכאורה את רצונה העמוק ביותר. היא מתחברת לנערה ה"מרובעת" והדחויה, באופן שמרחיק מעליה את קורדיליה ואת עדת המעריצות שלה. מסתבר שמבלי ידיעתה, באפי מעוניינת בעשיית הדבר הנכון יותר מאשר בקבלה חברתית.

באפי מביעה משאלה בפרק הראשון לא רק בנוגע לחיי היום-יום, אלא גם בהיבט העל-טבעי של חייה. היא רוצה לפרוש, להותיר מאחוריה את הקטילה, על כל הכרוך בכך, ולהפוך לבת-עשרה רגילה, כפי שהיתה לפני שנבחרה. אולם למרות הצהרותיה הנחושות בנושא, היא ניגשת מיוזמתה לבדוק את קורבן הערפדים הנוכחי ולעדכן את ג'יילס, היא רצה במהירות הגדולה ביותר האפשרית כדי להציל את ווילו כשמאיימת עליה סכנה. היא מכניסה את עצמה, בעצמה, לתוך המאבק.



באפי טוענת שהיא רק רוצה שיעזבו אותה במנוחה - מועצת הצופים, הערפדים, הכוח הפיזי שנחת בחיקה, האחריות שנלווית אליו ותוצאות השימוש בו. למעשה, היא מחפשת את השלווה והפשטות שהיו בחייה לפני שהפכה לקוטלת. כעת, כשהיעוד שלה כבר הוטל על כתפיה, היא לא מצליחה למצוא שום שלווה ושלמות בהתעלמות המכוונת. היא אכן אינה מוצאת את העולם הישן והמנחם שלה בעולמה החדש, העמוס בכלי נשק, שיטוטים ארוכים בשעות הלילה וכתמי דם שיש להסיר מהבגדים. במקומו, היא מוצאת את מה שהיא אכן מחפשת - את מקומה. אולי היא לא ידעה להגדיר זאת, אך פעולותיה היו חכמות ממילותיה, והצליחו להוביל אותה לשם.

היא מוסיפה לפעול בכיוון זה ולחשוב שמטרתה שונה. נדמה כי אילו היו שואלים אותה על האפשרות לחיות בלי עול היותה קוטלת על כתפיה, בלי הצורך להילחם ולהגן ולאבד את חיי היום-יום הפשוטים היקרים לה כל כך, היא היתה מסכימה בהתלהבות. אבל כשהכוח שלה נלקח ממנה לפתע ב"חסרת אונים", רצונה היחיד הוא לקבל אותו בחזרה, לא להיות רק ילדה רגילה כמו כולן, כמו פעם. היא גם לא פעלה כילדה רגילה, אלא נלחמה בערפד המטורף והצילה את אמה, למרות העדר כוחות העל שלה, עושה באופן פעיל את מה שליבה חפץ, עם כל הסכנה. היא הסבירה לאנג'ל את הסיבה מאחורי רצונה זה: היא יודעת מה מסתובב בחוץ בלילה, אינה יכולה שלא לעשות דבר בקשר לכך, אינה רוצה רק לרעוד מפחד, אלא לקחת חלק בקרב, עכשיו כשעיניה פקוחות.

תשובתו של אנג'ל הראתה לה כיצד המרכיב העל-טבעי שפרץ לחייה השתלב עם אופיה, ולא סתר אותו. באפי רוצה לעמוד לצד האנשים שזקוקים לה, לעשות טוב ולהיות בעלת משמעות. הכוח הפיזי הוא רק מרכיב אחד במכלול הוצאת הרצון הזה מן הכוח אל הפועל. למעשה, השילוב של ליבה הגדול עם יכולתה הפיזית מחזק אותה גם בלחימה במפלצות, שכן בזכותו היא יצרה קשרים חמים כל כך עם חבריה, שנחלצו לעזרתה שוב ושוב.

במהלך השנים נוצרו מספר הזדמנויות לחלוקה של הנטל שעל כתפיה של באפי בין קוטלות נוספות. הראשונה שבהן, קנדרה, שהגיעה כמו יש-מאין, פתחה בלחימה ישירה עם באפי, המשיכה בחיכוכים ובעימותים בנוגע לשיטות הפעולה השונות כל-כך שלהן, עד שהן הצליחו להבהיר לעצמן כיצד לעבוד ביחד, לפני מותה. כאשר פיית' הגיעה לסאנידייל כבר ניתן היה לראות מרכיב של "עשה" ב"לבך חפץ" הזה: באפי וחבריה ניסו באופן פעיל להתיידד איתה ולעבוד איתה, לקבל אותה לתוך הקבוצה. גם כאן, כזכור, הזדמנות זו לשיתוף הפעולה המיוחל הגיעה עד קרב פנים-מול-פנים. ב"לסיים עניין" באפי סירבה לקבל ווריאציה נוספת של משאלה זו, הכוח בענן השחור מהצופים העתיקים. רק ב"נבחרת", מתוך בחירה אישית, כאשר התנאים הבשילו, היא הצליחה לממש את חפץ הלב הזה, להפוך כל פוטנציאלית לקוטלת, והפעם ה"עשה" היה שלה, במלואו.

אבל עד "נבחרת" היתה מהמורה נוספת בדרך: לאחר מותה של באפי ומשיכתה בחזרה אל עולם החיים, היא לא הצליחה לרצות, לחזור ממש לחיים, לאורך זמן רב. הרצון הראשון שהביעה היה ב"מהתחלה, עם רגש": "זה לא אמיתי, אבל אני רוצה רק להרגיש משהו". הרגש לכשעצמו נעדר, אבל עצם הרצון להרגיש, אפילו מתוך הכאב והתיעוב העצמי, היווה צעד ראשון בדרך חזרה למצוא את "עשה מה שלבך חפץ". כאשר בסטיאן הפסיק להביע משאלות הוא החל ללכת במעגלים, למרות כל מאמציו, ורק משאלה נוספת - כולל המחיר שנאלץ לשלם בעבורה - הצליחה להוציא אותו מהלולאה הזאת. לא רק זיהוי הרצון והעשייה למענו חשובים, אלא קיימת משמעות אפילו רק בעצם הניסיון לחיפוש אחר רצון כן. תהליך החיפוש, כולל הטעויות שמן הסתם יבוצעו בדרך, הוא מהותי בפני עצמו.

המשאלות יכולות להשתנות כאשר נסיבות החיים משתנות, כפי שניתן לראות למשל במסלול שעבר ג'יילס. הציות למועצה שליווה את רוב חייו הבוגרים השתלב בתחילה יפה עם הרגשות שהלכו וגאו בו אל הקוטלת כאדם. אך כאשר שני הרגשות הללו באו לידי עימות ב"חסרת אונים", הוא בחר - לאחר מאבק פנימי קשה - בנאמנות לבאפי על פני המועצה. סביב הדאגה לה והרצון לעזור לה ולגונן עליה הוא בנה את המשך דרכו. למרות הפיטורין שלו - מהמועצה ומעבודתו כספרן כאחד - הוא התעקש להישאר בסאנידייל, ואפילו בנה את מקור פרנסתו - חנות הקסמים - בהתאם.



לעומת ההתלבטות של ג'יילס, אוז "מחובר לעצמו" לחלוטין, ואין לו שום בעיה להביע את עצמו, בדרכו השקטה והייחודית (למרות השינוי שעובר עליו במשך שלושה לילות בכל חודש). ב"תמימות" למשל, הוא מפרט את רצונו לנשק את ווילו, אבל אינו מוכן להסתפק בפחות מהגשמה מלאה - "בחלום שלי, את מנשקת אותי בחזרה" - ומוכן לחכות לשם כך (ואולי נכונות זו היא חלק ממה שמאפשר לו להפוך בסופו של דבר את החלום למציאות). גם לאחר שראה את ווילו וזאנדר מתנשקים, הוא ידע לומר לווילו בדיוק מה הוא צריך (זמן ומרחב למחשבה), מתוך כל הכאב. אוז היה מסוגל לראות בצלילות מספיקה את חשיבותה של ווילו עבורו ולהציע לה התפייסות ובו בזמן לא לתת לה לשכב איתו מהסיבות הלא-נכונות. הוא אפילו היה מסוגל לעזוב אותה, כשהרגיש שזהו הדבר הנכון לעשות.

דמות הפוכה לחלוטין מאוז ומהבהירות שלו, היא זאנדר. הבלבול וחוסר הביטחון שלו בלטו במיוחד ב"זפו", בו מנע למרות הכל פיצוץ בזריזות מחשבתו ובאומץ-ליבו, וב"המחליף" בו לא האמין שמישהו מצליח יכול להיות הוא עצמו. אולם הכישורים, היכולת, העוצמה והאהבה - הכל תמיד היה בתוכו. הוא פשוט לא האמין בכך. זאנדר אפילו לא העז לרצות להיות הגבר שופע הביטחון, אשר בעצם כבר היה הוא עצמו. אך הוא לא דרך במקום אלא התקדם, למד לקבל את עצמו, את יכולתו, את חשיבותו לאחרים, ואפילו הגיע למצב בו הצליח להעריך הן את הקושי שבחוסר כוחות העל שלו והן את היתרון במצב. זאנדר הציל את העולם ב"קבר" בזכות מי שהוא, האהבה והאכפתיות שבו. והלא זו היתה משאלתו הכמוסה של בסטיאן - היכולת לאהוב.

דמות "אבודה" נוספת היא דון, שהתחילה את קיומה (האנושי) כאחריות של באפי. קיומה כאדם לא הוצג כאישיות עצמאית, אלא כ"אחותה של באפי", כ"מי שבאפי מצילה". אפילו הדם שלה, כפי שהסתבר ב"המתנה", לא היה בלעדי. באפי הקריבה עצמה למענה (משאירה אותה כמעין שלוחה שלה בעולם, במובן מסוים, בדבריה האחרונים אליה). שנה לאחר מכן, באפי מביעה את חזרתה לעולם החיים דרך דון - היא רוצה להראות לה את העולם, היא שוב המובילה. לאורך העונה דון עצמה קיוותה שהיא קוטלת פוטנציאלית, שתוכל ללכת בפועל ובצורה ממשית בעקבות אחותה. בפרקים האחרונים דון סירבה להסכין עם הדרך המותווית עבורה, לקבל את גרסתה של באפי - ושל שאר המבוגרים - בקשר למקומה במהלך העניינים. היא מורדת וחוזרת מבחירה אל מקום הסכנה. היא אמנם הולכת כעת, שוב, בדרכה של באפי. אך הפעם היא אינה עושה זאת בצל אחותה הגדולה, אלא בבחירה אישית, מרצונה הפרטי.

דמות שנראית תועה ומבולבלת, אבל בעצם מודעת לעצמה היטב, היא טארה. היא נראית חלשה ומבוהלת, מגמגמת בדיבורה ומתרחקת מעימותים, אבל למעשה היא יודעת מה היא רוצה ומה אמיתי ונכון בשבילה. טארה עזבה את בית אביה. היא ידעה מתי הקשר שלה עם ווילו היה בעייתי לשתיהן והיתה חזקה מספיק לעזוב (ולחזור). טארה יודעת מה היא מחפשת - אהבה, קשר, קבלה - ואינה מוכנה להתפשר ולקבל אותם בכל תנאי. מתוך החיבור הזה היא גם מסוגלת להעניק אמפתיה והבנה לדמויות אחרות, שלא ניחנו בראיה בהירה שכזאת (למשל באפי או דון).



דמות נוספת שהקרינה תמונה אחרת מהמתחולל בקרבה היא ווילו, אלא שאצלה המצב היה הפוך. היא נראתה לאורך רוב הדרך בטוחה בעצמה, אבל בעצם היתה מבולבלת ואבודה. ווילו ניסתה - ולאורך זמן רב גם הצליחה - לרצות את כל מי שסביבה (מורים וחברים, ג'יילס, אפילו טארה) במקום לפנות פנימה ולגלות את מה שליבה שלה חפץ. היא נשענת על הקסמים, מנסה להוסיף לעצמה כוחות חיצוניים, במקום המשאבים הפנימיים שתמיד היו בה. כך היא מפתחת תלות בכשפים, במקום ללמוד להיעזר בהם בצורה בריאה, כחלק טבעי ממהותה (בדומה ליכולותיה עם מחשבים).

כמו בסטיאן ששוכח את חולשותיו עם התגשמות המשאלות, ווילו ניסתה לראות את עצמה רק כמכשפה החזקה אליה הפכה, לא הילדה חסרת הביטחון (עליה היא שוב חולמת ב"חסרי מנוחה"). כאשר היא מבינה שעליה להיגמל מהקסמים, היא חוששת שטארה לא תאהב אותה כ"סתם ווילו". זאנדר (ב"עשה מה שלבך חפץ" האישי שלו, כזכור) הצליח להחזיר אותה אחרי שנכנעה לרגשותיה, נותן לה בדיוק את מה שהזדקקה לו - אהבה. אהבה ממישהו שרואה אותה ומכיר אותה כמו שהיא באמת, לא מעריץ אותה או מפחד ממנה או משליך עליה ציפיות משלו. האהבה הזאת מחזירה לווילו את עצמה.

ב"שיעורים", היא אומרת לג'יילס את הדבר המרגש ביותר שביכולתה להגיד אחרי כל מה שעבר עליה. היא מנסחת את "חפץ הלב" שלה: "אני רוצה להיות ווילו". אחרי כל מסע ההרס העצמי והאבל שבא בעקבותיו, היא יכולה סוף סוף להתחיל לבנות את עצמה, את האני האמיתי שלה. אולי היא לא תהיה חזקה כבעבר, אבל היא תהיה היא. זהו בדיוק המקום אליו הגיע בסטיאן לאחר שהשיל מעליו את כל המשאלות לחוכמה, אומץ, כוח פיזי ויופי, ושתה ממי-החיים. ובדיוק כמו בסטיאן, שמקבל את עזרתו של אטריו, גם ווילו אינה לבדה בדרך הזאת.

למרות המהמורות שנקלעו בדרכה, עוד ב"בחירות" ווילו זיהתה את חפץ ליבה, וגילתה נכונות לעשיה למענו. היא בחרה להישאר בסאנידייל למרות שאר האפשרויות הקורצות, ומתוך סיבות טהורות וכנות: הובהר לה מה חשוב בעיניה, והיא רוצה לקחת חלק במאבק למען הטוב, גם תמורת המחיר של וויתור על קולג' יוקרתי שיסלול לה עתיד נוצץ. אמנם התוצאות של בחירה זו היו קשות ובעייתיות, אך הן אינן סותרות את היותה של הבחירה חפץ-לב אמיתי וראוי. כפי שבסטיאן לא רצה להרוס את מגדל השן, גם ווילו כמובן לא רצתה להרוס את העולם. היא ניסתה להימלט מכאב ומצער דרך כוחות הכישוף הללו, ממש כפי שבסטיאן ניסה להימלט מעצמו. וכפי שבסטיאן נוחם על ידי הגבירה איולה, המעניקה אהבה ללא תנאי, כך ווילו נוחמה על ידי זאנדר ואהבתו חסרת התנאים.



דמות נוספת שעברה תהפוכות רבות היא ספייק. באופן כללי, ערפדים אינם משתנים. יש להם רצונות דחופים - רעב, כאב, וכו' - והם מספקים אותם מייד וללא היסוס, בלי עכבות או מחשבה על שיקולים אחרים, וללא כל השפעה על אישיותם בהמשך הדרך. גם ערפדים שחיו במשך שנים ארוכות - למשל אנג'לוס, דרלה או דרוסילה - לא השתנו במהלך המאות. על ספייק נכפה שינוי חיצוני - השבב שהושתל בראשו. גם לאחר שהוסר, תהליך השינוי שהחל בו לא פסק אלא נמשך, ואפילו הסתעף לכיוונים נוספים. אולם ספייק, רומנטיקן נצחי, אולי החליף את מטרתו, אך המשיך לחפש אותה בדרכים המוכרות לו. אם בעבר הגדיר את עצמו דרך דרוסילה, עם השינוי שהתחולל בו הוא החליף את מושא האהבה לבאפי.

ועבור באפי, ספייק רוצה את הנשמה שלו בחזרה. למרות המניע הרומנטי וה"גדול מהחיים", ניתן לראות רצון זה כחיפוש אחר ה"אני" האמיתי שלו, שאבד והתעמעם במהלך השנים והשבבים. ולפיכך, כאשר ספייק חוזר עם הנשמה בתחילת העונה השביעית, הוא לא מספר על כך לבאפי (הגורם לשינוי, כזכור), ואפילו מנסה להסתיר את התהליך העובר עליו. בהדרגה, מתחוור לו רצון חדש שנובט בקרבו, כזה שלא היה ער אליו מזה זמן רב. וכך ספייק, ערפד המחוות הרומנטיות הגדולות מהחיים והאהבה החוצה יבשות ומאות, שהפך במהלך השנים לאובססיבי לגבי באפי ושיתף איתה פעולה במערכת יחסים גופנית רוויית תיעוב והרס עצמיים, בסופו של דבר, הצליח לחוש אינטימיות רגשית אמיתית עם האישה שאהב, והגשים את מה שחלם עליו עוד כוויליאם.

דמות נוספת שלא ידעה זמן רב מה היא רוצה היא אניה. שוב ושוב, היא איבדה כל מה שחשבה שאי פעם רצתה: ב"ללא עצמי", אולף בגד בה (כלומר באוד), והיא איבדה את מקומה לצידו. לאחר שנקמה בו, ד'הופרין הציע לה זהות חדשה, כשדת נקמה. לאחר אלף שנה, גם מקום זה נלקח ממנה (שלא ביוזמתה). היא ניסתה למצות את המיטב מהחיים אליהם נקלעה, ניסתה שוב לבנות זוגיות ולהגדיר את עצמה דרכה, אך איבדה את זאנדר (שוב, כתוצאה מבחירה שנעשתה על ידי אדם אחר).

ואז נאלצה אניה לראשונה לשאול את עצמה מי היא, מה היא רוצה, מהו מקומה בעולם. והיא הצליחה לענות. בפעם השניה בה היא הפסיקה להיות שדה, השינוי הגיע מיוזמתה, ותוך נכונות לשלם את המחיר הנדרש. אניה גם התנדבה לעזור בקרב האחרון, בו אכן שילמה מחיר כבד, ואיבדה את חייה. לעומת אפוקליפסה קודמת, בפעם הראשונה בה הפכה משדה לבת-אנוש, בה לא דאגה לאף אדם מלבד עצמה (אולי גם זאנדר), היא שוב מציבה עצמה מול בני האדם, מצויה בפני אותה ברירה, והפעם היא בוחרת להישאר לצידם. לאחר כל התהפוכות, ואולי מבלי ידיעתה המלאה, היא מצאה את מקומה.

דמות נוספת ששילמה מחיר יקר עד שמצאה את מקומה היא פיית'. מאז שהגיעה לסאנידייל היא רצתה להשתלב בקבוצה הסובבת את באפי. לעיתים נדמה היה שהיא חולמת ישירות על חייה של באפי, על כל הטוב וחום חיי היום-יום המשולבים בהם. כתוצאה מטעות טראגית, עימה לא התמודדה (והלא הדרך יכולה להיות רצופה טעויות, מעצם הגדרתה), במקום שינוי פנימי המצריך עבודה קשה והתמודדות פנימית, פיית' בחרה בשיקוף של מה שרצתה. מערכת היחסים שלה עם ראש העיר היתה מעין תמונת-מראה של מערכת היחסים בין באפי וג'יילס.



לאחר שנכשלה, ניסתה בפועל ממש להחליף את חייה באלו של באפי, כאשר נטלה את גופה. עם זאת, היא נענתה לקריאה ומיהרה להילחם בערפדים כאשר עלה הצורך. רצונה הכן לא היה בריחה והוללות, אלא להפך - השתלבות בעולם. היא ניסתה לעשות זאת בתוך גופה של באפי, זועקת תיעוב עצמי כלפי באפי הלבושה בעורה.

הלא אי אפשר להגשים את עצמך בכסות של מישהו אחר, וגם פיית', לכל אורך הדרך, ממשאלה למשאלה, רצתה למצוא את עצמה, את זהותה והכרה בערכה. כאשר היא חשבה שנכשלה לחלוטין, כל אשר הצליחה לרצות היה לסיים עם הכל. אך אנג'ל ("חמש חמש" ו"מקלט") סירב לקחת חלק בהגשמת המשאלה האיומה הזאת, ובמקום נקמה ומוות, הוא פתח לה הזדמנות חדשה להעז לרצות משהו אחר ואפילו להעז לפעול לשם השגתו. אנג'ל ובאפי הציעו לה את האפשרות הזאת כבר בעונה 3, אבל אז פיית' עדיין לא הצליחה להכיל רצון זה. גם הדלת שבסטיאן חיפש, אורין, היתה בידיו למין ההתחלה, אבל הוא נכנס אליה רק בתום מסעו, עירום מכל מה שבא מבחוץ. השימוש במה שכבר מצוי אצלו היה בלתי אפשרי, עד אשר היה מוכן לכך, מסוגל לקבל ומבין שזהו אכן מה שהוא רוצה.

כאשר פיית' שבה לסאנידייל, לאחר כל השינויים שעברו עליה בלוס אנג'לס, היא מקבלת מן הפוטנציאליות את תפקידה של באפי, בביתה, מול חבריה והצופה שלה. לכאורה, כל מה שאי פעם חלמה עליו נוחת כרגע בחיקה, מבלי שתיאלץ אפילו להילחם עליו. היא מנסה למלא תפקיד זה כמיטב יכולתה, ומבינה - לראשונה - את המעמסה שהשילוב מפיל על כתפיה של באפי. פיית' של "אני רוצה, אני לוקחת, זה שלי" מרגישה ב"סוף הימים" שמשהו כבר ממש שייך לה, מסיקה מכך שהוא שייך לבאפי, ומוותרת עליו בעצמה. היא מוותרת על המקום שתמיד רצתה למלא, הקוטלת שבראש הפירמידה, שכולם נושאים אליה את עיניהם. פיית' חוזרת אל מקומה הראשון, אך הפעם מתוך בחירה.

והיא לא השתנתה לבדה. מי שהוביל אותה בדרכה, מסוגל להזדהות איתה בגלל המסלול הדומה שעבר, היה אנג'ל. הוא לא בחר לקבל את הנשמה שלו, אלא קולל בה, חסר אונים. הלא איש מאיתנו אינו יכול לבחור לאן יטילו אותו החיים, אך דבר אחד אכן נתון לבחירתנו, והוא מה לעשות בנסיבות בהן אנו מצויים. אנג'ל נזקק לזמן רב כדי להבין מהו רצונו, ובמשך תקופה ארוכה ניסה להתכחש לאנושיותו, להסתגר בבדידות נוקבת, ניזון מעכברים ומתחושות אשמה. כאשר ראה לראשונה את באפי אולי דווקא הניתוק שלו סייע לו להיקשר אליה באופן עז כל כך, במהירות כה רבה, ולגלות, דרכה, את רצונו. ב"התהוות" הוא אומר: "אני רוצה לעזור לה. אני רוצה להפוך למישהו", כורך את שני הדברים ביחד.

ב"אזכור אותך" אנג'ל הפך לאנושי, וכך עלה בידו, סוף כל סוף, להגשים את חלומו ולממש את אהבתו לבאפי. השינוי התרחש מכוח מקרה, בלי רצון של אנג'ל או ניסיון פעולה לשם כך. בדומה לתגובתה של באפי ב"חסרת אונים", בסוף הפרק בחירתו של אנג'ל היתה וויתור על מצב זה וחזרה אל המאבק הפנימי התמידי שלו, אל ניסיונותיו לעזור לאנשים בעולם שסביבו.

לעומת ניסיון העבר, נבואת השאנשו אינה מדברת אך ורק על הפיכה לבן אנוש, בפני עצמה, אלא מציגה שינוי זה כתגמול: הערפד-בעל-הנשמה יגשים את ייעודו, ובתמורה לכך יזכה לאבד את מצבו הייחודי, את הקרע הפנימי הסוער בו ללא הפסק, ויחזור אל המצב הטבעי, האנושי. אנג'ל מחפש כפרה. הוא אינו מצפה למצוא אותה, אלא רק מקווה שהחיפוש, לפחות, יהווה צעד בפני עצמו. לפתע, מובטחת לו הכפרה הזאת. הוא יודע שלא יוכל לעולם לתקן את העוול שגרם כאנג'לוס, אלא למנוע מרשעות חדשה לעלות. רדוף רגשות אשם, הוא כבר לא משותק מהם, כפי שהיה לפני שפגש בבאפי, אלא להפך, מונע על ידיהם. הנבואה מבטיחה איזון חשבון עתידי כלשהו: יש לו תפקיד למלא, יש לו מקום בעולם, ולאחר שיצליח לעמוד בכך, הוא יוכל להרפות מן האשמה, הקרב הפנימי שלו יכול להירגע. ב"לא ניעלם", מתוך מעמקי "וולפראם והארט", הוא מוותר על הנבואה עבור ה"קרב האחרון", ובכך, בעצם, דבק במשמעותה במלואה.

ה"עשה מה שליבך חפץ" של אנג'ל שובש על ידי "וולפראם והארט", שהחזירו לחיים את האישה המשמעותית ביותר בחייו עד באפי. דרלה שאבה את כל רצונו אל ניסיונותיו הקדחתניים להצלתה. משנכשל, הוא היה מותש עד כדי כך שלא היה מסוגל לרצות עוד משהו, כל דבר, אחר. הרצון היחיד שהצליח להביע ב"התחלה מחדש" היה "לסיים את הכל", ולאחר שנכשל אפילו בכך, הוא איבד אף את היכולת לרצות. בדומה לבאפי כששבה מן המתים, הוא "רק רוצה להרגיש משהו מלבד הקור". כעת, לאחר שהצליח לבטא רצון כלשהו, גלמוד ומיוסר ככל שיהיה, הוא הצליח להמשיך הלאה, אל ההתגלות שלו. והיא היתה המפתח להמשך דרכו.



כדי שניתן יהיה לעשות בפועל את אשר ליבנו חפץ, עליו להיות ברור וממוקד. במקום השאיפה העקרה שמשהו ייפסק, השאיפה למרכיב חדש, שיחליף את הנוכחי, יכולה להניע את הגלגלים קדימה. גם אם הדבר החדש אליו שואפים בעייתי, לפחות מנסים, לומדים, יודעים שהוא לא טוב, ומתוך ידע זה ניתן להמשיך הלאה, אל המשאלה הבאה. לא "סור מרע" בלבד, אלא "ועשה טוב". חייו של אנג'ל היו חסרי מטרה לחלוטין עד שפגש בבאפי ומצא במה למלא את החסר, לרצות משהו בפני עצמו, לא רק להיפטר מרגשות האשם. ב"לשאנשו באל איי", לאחר שהפסיק לרצות ואיבד את הקשר שלו עם העולם (כמו בסטיאן שהסתובב במעגלים בלי אפשרות להגיע למקום אחר), אנג'ל מצא את דרכו בחזרה דרך הקשר לאנשים שסביבו. הוא ניסה למלא את החלל הזה בניסיון להציל את דרלה, בניסיון להביס את "וולפראם והארט", בניסיון להעניק לקונור חיים טובים יותר. גם כאשר כל אחד ממאמציו נכשל או הסתבך, אנג'ל תמיד הצליח לנסות הלאה, כאשר לעיתים עצם המאמץ היה נטוע בהמשך הניסיונות.

מוקד רצונותיו הפך להיות קונור. למרות כל מה שקרה ביניהם, אנג'ל מעולם לא הפסיק לרצות את כל הטוב האפשרי למען בנו, אפילו במחיר שנראה כמעקר את כל רצונותיו בעבר. כשנטלו ממנו את נשמתו ב"התעוררות" ניתן היה לראות מהו רצונו - ניצחון בקרב, אך כזה המשולב בהמשך הלחימה, קירבה רגשית אמיתית אל אנשים היקרים לו, כאשר בראשם עומד קונור. כפי שפעל ג'יילס בנוגע לבאפי, רצונו של אנג'ל לדאוג לקונור הכתיב לו את כל שאר הבחירות שלו, עד שהיה ברור לו ששלום לבנו.

קונור מעולם לא קיבל הזדמנות לדעת מה הוא עצמו רוצה. הולץ שגידל אותו החדיר בו עמוק כל כך את רצונותיו הוא ושאיפת הנקם שלו, עד שלא נותר מקום לקונור עצמו. המאבק הפנימי שלו כמעט קרע אותו לגזרים, במיוחד לאחר שנדמה היה לו שהצליח למצוא מענה אצל ג'סמין, עד אשר ב"בית" אנג'ל העניק לו את מה שנגזל ממנו: הזדמנות להתפתח מחדש, באופן טבעי ורגיל, ולבנות את זהותו האישית. כפי שניתן לראות ב"מקור", למשל, רצונותיו האישיים - הגנה על משפחתו - אינם שונים כל כך מאלו של אנג'ל עצמו.

לעומת קונור, יש דמויות שרצונן ברור לחלוטין, לעצמן ולאחרים. ברור לחלוטין מי הוא לורן, למשל, ומה מקומו בעולם (אפילו שמדובר במימד אחר). הוא פועל בלי שום היסוס לשם השגת המטרה שלו. גם אם המועדון שלו נהרס שוב ושוב, הוא בונה אותו מחדש. אולי קריאת הרגשות והמחשבות העניקה ללורן את המודעות העצמית הגבוהה. אולי בגלל שבעולם שלו הוא היה כל כך מוקצה ושונה מכולם, שלא היתה לו ברירה אלא ללכת בדרכו שלו, לעזוב ולשנות הכל. בכל מקרה, הוא יודע בדיוק מהו הקו האדום שלו שלאחריו הוא אינו מוכן להמשיך, ומוכן לעזוב הכל ולהתחיל מחדש, כדי לא לאבד את מהותו.

גם קורדיליה מעולם לא הסתירה את רצונותיה, כסף, מעמד והערצה. היא רצתה בכל אלו עוד בסאנידייל, וחייה הקשים בלוס-אנג'לס לא שינו את המקום החשוב שתפסו כל אלו בעיניה. עם זאת, ב"גיבור" היא נאלצת לקבל על עצמה - שלא מבחירה - את החזיונות מאת הכוחות שהינם, ועצם קיומם מתחיל לשנות אותה ולהשפיע עליה. ב"יום הולדת" היא בוחרת, באופן מודע ותוך קבלת תשלום מחיר כבד, בחזיונות, על פני כל מה שייחלה לו במשך כל חייה. גם אם סקיפ הערים עליה בתהליך הבחירה, ותוצאותיה לא היו כפי שחשבה, השינוי העמוק בחפץ הלב שלה עומד בעינו.

קורדיליה ידעה תמיד מי היא ומה רצונה, גם כאשר מהויות אלו השתנו. פרד, לעומתה, נאבקה רוב הזמן כדי להגדיר עבור עצמה תכונות אלה. בפייליאה כל רצונה היה לשרוד. לאחר שניצלה היתה מבולבלת ואבודה, ובחרה (“ללא פרד") לא לחזור אל בית הוריה ואל מי שהיתה בעבר, אלא להישאר בלוס-אנג'לס ולנסות לברר מה היא רוצה. פרד אולי לא הגיעה אל המקום אליו תכננה שנתיבה יוביל אותה, אך היא מצאה מקום חדש עבור עצמה בין חברי הצוות של אנג'ל, ולאחר מכן ב"וולפראם והארט", והפיקה את המירב מהמצב. מאז פייליאה, מאבקה של פרד, שלבש ופשט צורה, התמקד ב"להישאר" - להמשיך להיות היא עצמה. אפילו מאבקה האחרון באילירייה (“חור במרכז העולם") ניסה להשיג מטרה זו. למרות שנכשל, הזהות עליה נאבקה פרד וההגדרה העצמית שהצליחה לבנות, מהווים הגשמת חפץ לב בפני עצמם.

גם ווסלי ניסה להתוות לעצמו קו עקבי, להתגבר על חולשותיו ולעשות את מה שנראה לו כדבר הנכון, שוב ושוב. הוא בחר באנג'ל על פני עברו כצופה ב"חמש-חמש", ולמרות זאת לא הצליח לבטוח בו בנוגע לקונור התינוק (“שינה עריבה") ולזיכרונותיו המזוייפים ("מקור”), וסמך על עצמו בלבד. לאחר שסבל רבות כל-כך כתוצאה מבחירה זו, ווסלי הצליח לבצע את מה שהוא אולי המשימה הקשה ביותר לאדם: להתגבר על חולשתו, לנצח את נטיית אופיו ולשפר אותו, במו ידיו. הוא מצא בעצמו את היכולת לצאת מקליפת בדידותו ולתת אמון, ובחר להעניק אותו לאנג'ל ב”משחקי כוח”. לאחר האובדנים ושברי-הלב, אנג'ל מעניק לו אפשרות ליצוק משמעות עשירה לתוך כל הכאב והחסר. ווסלי, הלוחם העייף והמפוכח, שמע שוב את הקריאה אל הקרב, וגילה שהמנהיג אליו נשבע אמונים אכן עדיין ראוי למסירותו, שהמשמעות שחיפש עדיין שרירה וקיימת. הוא הצליח לראות בבהירות את רצונו וללכת אל הגשמתו, כאשר נלקח ממנו הכל, כאשר לכאורה לא נותר דבר.



גאן, בדומה לבסטיאן, מנסה לעשות דברים למען מטרה טובה. הטעויות שלו אינן נובעות רק מחוסר ידיעה או מתמימות, אלא מהפגמים באופיו, איתם הוא מנסה להתמודד. גאן מחפש משמעות, דרך להישיר מבט לעתיד, להכיר בחולשותיו אך גם בכוחו. הוא הצטרף אל אנג'ל, אל העתיד שהובטח לו שם, וכך איבד את הכנופיה שהנהיג כנער. כאשר גם צוותו החדש התפורר, לא נותר לו אלא לנסות להגדיר עצמו שוב, לחפש לעצמו עתיד חדש - והוא הצטרף ל"וולפראם והארט". הוא תלה את כל מהותו בידע המוחי שנוסף לו, ושלם על השדרוג ועל הפחד לאבדו במותה של פרד. הוא ירד אל התהום, וכששב, החל בתהליך הכואב של קבלת עצמו, על יתרונותיו, חולשותיו ושגיאותיו. בפרק האחרון, כשאן שואלת "רוצה לעזור כאן?" הוא פשוט עונה "כן", ומהדהד את ההתגלות של אנג'ל, שליוותה את הסדרה כולה. הרי גם אם לשום דבר שאנחנו עושים אין משמעות, הדבר היחיד שיש לו משמעות הוא מה שאנחנו עושים.

דמות נוספת שמהדהדת את המשפט הזה, אם כי בסדרה אחרת, היא מל. הוא קרא לספינתו על שם הקרב שמוסיף לרדוף אותו, העניק לעתיד את שמו של החלק הגרוע ביותר של העבר, וכך יצק משמעות חדשה לשם. מתוך חיפוש הנתיב באפילה (כעצם בחלל), הוא צועד צעד נוסף קדימה. אם אין לדברים משמעות, הוא יוצר משהו שמשמעותו נעוצה בכך שנוצר במו ידיו.

מל פגש את סרניטי לראשונה, לא בתיווכו של סוכן מכירות חלקלק, אלא למרות ניסיונותיו של זה האחרון לעניין אותו בספינה אחרת לגמרי. הוא בחר בסרניטי לגמרי בעצמו, לא מסוגל להתיק ממנה את מבטו, הופך אפילו את נאום המכירות המזויף למילים שישמיע בעצמו לזואי. לכל אורך הדרך מל יודע בדיוק מה הוא רוצה: "להמשיך לטוס". הוא חוזר ואומר זאת שוב ושוב. התמורה הכספית עבור העבודה שביצעו היא הדבר הראשון בחשיבותו עבורו, מלבד אחד - שלומם וביטחונם של חברי הצוות שלו. תשלום השכר הוא, בצורה מסוימת, שלב בדרך אל המטרה העליונה הזאת, שכן הוא מבטיח את פרנסתם, את ה"נמשיך לטוס" שלהם.

הפרק "ללא דלק" מדגים את דרכו של מל בצורה הישירה ביותר: הדבר היחיד שברשותו היה העולם הקטן שבחלל ספינתו, שניסה לבנות בעצמו, למרות הכל, למרות שכל דבר ביקום שסביבו נדמה כמנסה לעצור אותו בדרכו. במצבו הקשה, מל - כאילו שמע את דברי עצמו מן העבר - כמו אטריו ברשתה של איגראמול, כאילו היה דרקון מזל לצידו, מצליח להרים את עצמו מן הרצפה, ולגרור את עצמו לאורך הספינה. באוזניו מהדהדים דבריו שלו עצמו לזואי כאשר הפגיש בינה לבין סרניטי לראשונה, צחוקם של אנשי הצוות שלו ברעות החמימה ביניהם - הוא שומע באוזני רוחו את החיים שפיעמו בספינה שלו, בעולם שלו, את המקור והתוצאה לבחירה שלו. והוא לא עוצר לרגע בניסיונו לממש, במו ידיו, לגמרי כנגד כל הסיכויים, את חלומו. ידיו רועדות כאשר הוא מרכיב את המנוע ומפעיל אותו מחדש. אנשי צוותו הנחלצים לעזרתו - אותו עולם שהוא הצליח להקים - סוגרים את המעגל.

בפלאשבק הראשון בפרק אומר מל: "לא נהיה שוב בשליטת אף אחד, אף פעם. לא משנה לאיזה מרחק תוכל הברית להושיט את זרועה, אנחנו פשוט נתרחק קצת יותר". ברור לו לחלוטין מה הוא רוצה, איזו ספינה תוכל להטיס אותו לשם כך, ואת מי מעברו הוא רוצה לקחת איתו. ברור לו לחלוטין גם הקושי, הסבל והמחיר שיהיה עליו לשלם. נלקח ממנו כל כך הרבה לפני כן, עד שכבר לא נותר מקום להתלבטויות או לשאלות. וכך, דווקא מתוך האובדן והתבוסה, בהיעדר אפשרויות הפרושות לרגליו, מתבהרת משאלת ליבו העמוקה והבסיסית ביותר.



בחלקו הראשון של "הסיפור שאינו נגמר" נאלץ אטריו לצאת למסע מפרך ומסוכן, בחיפוש אחר תרופה למחלת הקיסרית הילדותית. המצב הקשה בו היתה מצויה פנטסיה הבהיר לו, מעל לכל התלבטות, מה הוא רוצה לעשות. מתוך הסכנה והמצוקה, הצטלל ה"עשה מה שלבך חפץ" שלו. את הדמויות ב"באפי" וב"אנג'ל" ניתן היה להשוות לבסטיאן. הדמויות ב"פיירפליי", ומל בראשן, עם חייהן הקשים, ספינתם הזעירה, העולם המתנכר אליהן והישירות בה הן בוחרות בכל אלה על פני שאר האפשרויות, מזכירות יותר את מסעו של אטריו.

סיימון, למשל, מן הסתם רצה עבודה מכובדת ומכניסה וחיים בטוחים ושלווים בכוכב מרכזי. אך כאשר עמד בפני ההחלטה, כאשר מצבה הקשה של ריבר זעק לעזרתו, הוא בחר להציל אותה, על כל המשתמע מכך, על פני החיים שקיווה לנהל. הוא ממורמר בנוגע לקשיים הרבים הניצבים בפניו, העולמות הזרים אליהם הוא מוטל, חסרי התרבות והאלימים, אבל אין בו חרטה, ולו לרגע קל. הוא מצא את המשאלה העמוקה ביותר שלו, הגנה על אחותו, שלומה ובטחונה. הוא היה מוכן לשלם את המחיר, אפילו כשעוד לא היה מודע כלל למהותו של מחיר זה. הוא מסתגל אט אט לחייו החדשים, מנסה לחצוב בהם את דרכו ולמצוא בהם את עצמו, תוך כדי שמירה, עד כמה שאפשר, על העקרונות שהנחו אותו עד כה. ממש כמו אטריו, שוויתר על הצייד שלו כשנענה לקריאתה של הקיסרית הילדותית, וקבל על עצמו את המשימה שהפכה לעיקר קיומו עד שהביא לפתרונה (אם כי את סיום דרכו של סיימון על "סרניטי" טרם ראינו).

ריבר, עם רגישותה המחודדת, קולטת במהירות ובאופן כמעט טלפאתי את האנשים שסביבה, אבל היא עצמה אבודה ומבולבלת. ריבר מחפשת מי היא ה"עצמה" הזאת, מהו הלב הזה, שכחפצו יש לעשות. כרגע, זהו מה שליבה חפץ - להיות שוב שלמה, לחבר את החוטים הדקיקים שקושרים אותה לעולם. עם כל זאת, ב"עצמים בחלל", היא הצליחה לא רק להצהיר על משהו שהיא רוצה - שלווה ובטחון לאנשים שסביבה - אלא גם להגשים רצון זה. ודרכו, כאשר מל שלח אליה זרועות מזמינות והוביל אותה בחזרה אל תוך "סרניטי", היא גם התחילה להגשים את חפץ ליבה העמוק.

לעומת התלישות והבלבול של ריבר, נראה כי הרצונות של זואי ברורים לה לגמרי: להצטרף למל אל חיים על “סרניטי”, לחזור להציל אותו ב"ללא דלק", למשל, או לבחור בווש המעונה ב"סיפורי מלחמה", לחזור ו(שוב) להציל את מל וכן הלאה. היא ישירה והחלטית עד כדי כך שכמעט לא דרוש לה מרווח בין החלטה לביצוע, בין "ליבה חפץ" לבין "עשה". אמנם המראה החיצוני שלה קשוח, לכאורה צבאי ותו לא, אך היא אינה מפחדת להתבונן אל תוך עצמה, לזהות את רצונותיה ולנסות לפעול להשיגם. היא התחתנה עם מישהו שנראה לא מתאים לה, למשל, והביעה בקול רם את רצונה בילדים ובהקמת משפחה (“לב זהב"). מעבר לכך, זואי עומדת לצד המפקד שלה ויהי מה. במבט ראשון היא לא ראתה ולו דבר טוב אחד בסרניטי, יש לה דעות מוצקות משל עצמה ואין לה שום בעיות לציין אותן. ובכל זאת, בסופו של דבר, היא הולכת בעקבות הקפטן שלה, האדם בו היא בוטחת, ומכוונת את עתידה אל המסלול בו הוא בחר.

עבור ווש, בעלה של זואי, משהו שהתחיל כעבודה טובה ומהנה בספינה שיש בה יכולות תמרון משובחות, הפך לדבר בעל המשמעות הרבה ביותר שיש לו, והכיל את האדם בעל המשמעות הרבה ביותר בחייו. "חפץ הלב" שלו השתנה בהתאם לנסיבות החיים. מצב החירום בעקבות הפיצוץ ב"ללא דלק" למשל, לא שכנע את ווש לעזוב את מיטתה של זואי. הוא היה מוכן לנטוש כל דבר אחר ברצונו להיות אך ורק לצד אשתו הפצועה. עם זאת, לווש היה מספיק כוח ללכת ולנסות בכל זאת, לעזוב את מיטתה של אשתו האהובה, לשם שלומה ובטחונה של הקבוצה כולה. חפץ הלב, הרעיה האהובה, העניק משמעות לדברים שחשובים עבורה, ספינתה ומפקדה.



אם ניתן להבין כיצד ווש, על כל אופיו רודף השלום והעדר מיומנותו בקרב פנים מול פנים, נקלע לחיים על "סרניטי", אינארה נראית מנותקת מהם לחלוטין. אולם למרות כל הסתירות, למרות שזה לא באמת העולם שלה והוא אפילו מקשה עליה, היא בכל זאת בוחרת לא רק להישאר, אלא גם להתחיל להשתתף בפעילויות של חברי הצוות ("זבל", למשל). הצופים אינם יודעים מהי מערכת השיקולים שהביאה אותה ל"סרניטי" מלכתחילה, אך ברור שהחיים על הספינה היו בחירה מפתיעה. אם כך, גם אם חפץ ליבה של אינארה נותר לוט בערפל, ניתן בכל זאת לומר בביטחון שהיא פעלה, ביוזמתה ובניגוד למוסכמות, לשם השגתו.

בדומה לאינארה, לא ניתן לדעת גם מה המקור לרצונו של בוק לעלות על סרניטי מלכתחילה. בפרק הראשון הוא בוחר, מתוך שלל אפשרויות, בסרניטי. כבר אז הוא אינו בטוח אם זה המקום הנכון בשבילו, אבל הוא לא רק נשאר, אלא אפילו הצטרף לחלק מהפעולות של הצוות (הצלת מל, למשל, ב"סיפורי מלחמה", או איום על השוטרים ב"המסר"). הוא סייע להם גם בדרכים שלכאורה סותרות את אמונתו, ועם זאת לא נטש אותה לרגע. תהא מטרתו אשר תהא, בוק מוסיף לתור אחריה. הוא יודע שהחיפוש מסובך, שאולי הוא עושה טעות, אבל הוא אינו מפסיק לנסות.

לעומת הדמויות החידתיות, קיילי ישירה לחלוטין, ומניחה בקלילות הכל על פני השטח. היא מחוברת לחלוטין לעצמה, יודעת מה גורם לה הנאה, מה נעים וטוב לה (התותים ב"סרניטי”, למשל, או השמלה ששבתה את ליבה ב”חפלה"), ואין לה שום בעיה לפעול לשם כך. התנהגות זו מהווה חלק בסיסי כל כך מאופיה, שהיא אפילו אינה חושבת שיש בכך משהו מיוחד. הדבר טבעי לחלוטין בעיניה, כמו הטוב שהיא רואה באנשים או הקשר שלה למכונות. קיילי מתייחסת לכל מעשי הגניבה והשוד מהם מתפרנסים חברי הצוות בנינוחות משועשעת, אבל מהותה ברורה לה עד כדי כך שהיא מודעת לקו שהוא בל-יעבור עבורה. אפילו לשם הצלתו של מל, למשל, ב"סיפורי מלחמה", היא לא הביאה את עצמה להשתמש ברובה ולירות.

דמות נוספת שרצונותיה נראים ברורים מאליהם היא ג'יין. הוא התקשה להבין ב"קריית ג'יין" איך מישהו פועל בצורה שאינה משרתת את האינטרסים שלו, שגורמת לו לפגיעה ואפילו למוות. הוא ראה את "חפץ הלב" רק ברצונות המיידיים ובתשוקות הברורות, ללא קיום משאלות עמוקות יותר תחתיהם. בוודאי, אם כך, שלא היה ביכולתו לתפוס עשייה פעילה עבור משאלות שכאלה, תוך נכונות לשלם את המחיר. הצטרפותו ל"סרניטי" כנראה היתה הפעם הראשונה בה ניסה מישהו לקנות אותו במשהו שאינו (רק) כסף, הפעם הראשונה בה הציע מישהו לכבד אותו כאדם. מל הציע לו להפוך לחבר צוות של ממש, לא רק אקדח-להשכרה, וכך הפך משמעותי מספיק עבור ג'יין כדי לשרת תחת פיקודו ואפילו להעמיד פנים (ב"ללא דלק") שהוא היה חוזר אליו ומנסה להציל אותו כמו זואי. לאחר שהוא מגלה את ניסיון ההסגרה שלו, גם סיימון מציע לג'יין ב"זבל" מסלול שאינו בריונות גרידא, ומכבד אותו מספיק כדי להישיר אליו מבט ולומר לו זאת.

ולפיכך דווקא בדמות זו, הקשוחה והאטומה ביותר, מתגלות שכבות נוספות ואף מתחולל שינוי. הוא מציית למל שוב ושוב למרות שלכאורה אין הדבר עולה בקנה אחד עם האינטרסים שלו. כאשר היקום מאזן אחרת את כפות המאזנים ומציע לו מספיק כסף, הוא אינו מהסס ומנסה להסגיר את סיימון וריבר ב"אריאל". מל עולה על המזימה שלו ומגיב בחריפות, ובתחילה ג'יין אפילו אינו מבין מה הבעיה. אך לאחר הסבריו של מל, ג'יין מבקש ממנו להסתיר את פשעו משאר חברי הצוות. אפילו אם הוא סתם ניסה להגן על שמו הטוב, עצם העובדה ששם זה היה חשוב לו, שניסה להתאים אותו לדרך בה מל רואה את הדברים, מצביעה על השינוי שמתחולל ברצונו.

אם כך, אפילו בחיים הקשים הללו, שנראים נטולי ברירות לכאורה, אפילו אם הדרך היא אלימה וכואבת, ניתן להתקדם ממשאלה למשאלה. כמו שאמר ג'יילס ב”שיעורים", בסופו של דבר אנחנו מי שאנחנו. כל הדמויות הבדיוניות מנסות להמשיך את המסלול שלהן, לממש את "מי שהינן", לגלות את עצמן, לעשות את שליבן חפץ, מעבר למה שנגלל מולנו על המסך. חלק מהתהליך הזה מתרחש אולי גם בליבנו שלנו. אבל זהו סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.