אני לא יודעת איך זה היה אצל כותבים אחרים בפרויקט, אבל לי לפחות לא היה קל לכתוב על הסדרה של חיי, עד כדי כך ששקלתי שלא להיות חלק ממנו. צפיתי בכל כך הרבה סדרות בחיי ומכל אחת לקחתי משהו. רק לאחר נבירה עמוקה במעמקי הזיכרון, הצלחתי להגיע לסדרה הראשונה שבאמת פקחה את עיני, שעשתה אצלי את הסוויץ' הזה של "וואו, באמת אפשר לעשות דברים כאלה בטלוויזיה". אולי זה קצת מביך לגלות שזו סדרה קומית זניחה למדי משנות השמונים, ששרדה בקושי עונה אחת, ושנדחקה פה בארץ לשעות הצהריים בטלוויזיה החינוכית. אבל למרות נתוני פתיחה נמוכים אלו נשארה סדרה זו קרובה לליבי.

למרבה הצער לא הקלטתי את הסדרה באופן סדיר וחצי פרק מחוק בקלטת ישנה ומרצדת זה כל מה שנותר לי ממנה (אחותי גם יכולה להעיד שאני מנסה להראות את חלקיק הפרק הזה לכל מי שאני רק יכולה). הסדרה היא "המשפחה הגזעית שלי" (במקור שם הסדרה היה מעין משחק מילים על שם משפחתם, היפס). מדובר בקומדיה משפחתית מהדור הישן. אבא, אמא, בן מתבגר ומשכיל, ילדה קטנה וחמודה וכלב משפחתי. כרגיל היו בסדרה את כל הדמויות הקבועות בז'אנר: השכנים המעצבנים, הנערה הפופולרית שהבן מאוהב בה (אבל היא רק רוצה שהם יהיו ידידים) וכדומה. היה גם בן גדול בקולג' שהתארח לכמה פרקים ולמשך שניה וחצי באייטיז היה שובר-לבבות עם איזה סינגל שמאלצי. הוא התפרסם בתור זמר מעט לפני שהסדרה עלתה והמפיקים נאלצו לערוך שינויים בסדרה כדי לשחרר אותו למסע הופעות (במקור הילדים אמורים להיות בן 17 מתבגר, בת 14 חכמה ודעתנית וילד בן 9 חמוד. לאחר השינוי הבן המתבגר הפך לבן בקולג' שמבקר מדי פעם, בסוויפס, לקול תרועות הצופות).

מה היה כה מיוחד בסדרה? קודם כל, היא פשוט היתה מצחיקה. אלו היו האייטיז וכבר אז גלגלתי עיני למעלה אל מול כל קטעי ה"אווו". אתם מכירים אותם. די ג'יי מ"צער גידול בנות" רוצה ללכת למסיבה ואסור לה, אז היא הולכת בכל זאת ושותה פונץ' עם 0.0001 אחוזי אלכוהול וחוטפת על הראש מאבא שלה? אז לא שלא היו כאלו קטעים - בכל זאת אייטיז - אבל הם היו במינון נמוך ומבודחים מספיק בשביל לא להיגעל לחלוטין.

אחד הדברים בסדרה שהפכו אותה לכה מהפכנית בזמנו היה העיסוק בסקס אצל ההורים. כמו סדרה קומית אחרת באייטיז, "קשרי משפחה", ההורים היו היפים לשעבר עם יחס ליברלי לסקס כזה שגורם לילד בן 12 להסמיק לא פעם. כמובן שגם בסדרה הילדים פלטו "אוי אמא! / אבא!" כשההורים פלירטטו ליד שולחן ארוחת הבוקר, ומשחקי המילים שהם נאלצו להמציא כדי שהילדה הקטנה שלהם לא תבין את מעשיהם משעשעים עד היום ("חמודונת, אמא ואבא היו צריכים להכין את טפסי החזרי המס ומסתבר שאבא היה צריך להחזיר לאמא הרבה הרבה כסף, דולר אחרי דולר").

ההורים ההיפים היו מעין אנטיתזה להורות המלוקקת ששלטה אז ביד רמה בסדרות. אמנם צ'ארלס "צ'אק" היפס לא היה בדיוק אל באנדי אבל הוא בהחלט לא היה קוסבי. הסדרה לא בחלה להתעסק בנושאים רגישים אך תמיד יצאה מזה בחן רב ועם הרבה הומור. באחר הפרקים מתארח חבר ותיק של ההורים שעבר ניתוח לשינוי המין. למרות פתיחותם של ההורים (בכל זאת, היפים לשעבר), הם מתקשים להתרגל לרעיון. אבל כמובן, זה בכל זאת סיטקום מהאייטיז ואחרי 22 דקות הכל נפתר, כולם בסדר עם כולם והצופים מגלים שזה בסדר להיות שונה.

בתור סדרה מהאייטיז, הימים ימי רייגן כזכור, מסר חתרני כזה בסדרת פריים-טיים היה נועז כל כך שלמרבה המזל הרייטינג של הסדרה היה מספיק נמוך כדי שאף אחד לא יתרגש יותר מדי. כצופה צעירה הדבר היה חדש לי. מה, באמת? להיות שונה זה בסדר? הומואים זה בסדר? לעבור ניתוח לשינוי מין זה נורמלי? הנושאים בהם הסדרה בחרה לעסוק היו כה נועזים לעיתים, כה ליברלים בהשקפת עולמם שבראייה לאחור מדובר בנס שהסדרה בכלל עלתה אז לשידור. הסדרה טיפלה בגזענות, באפליית נשים, באנטישמיות ובשימוש בנשק ובכל אחד מהנושאים הללו הנושא טופל בלי הרגשה מעצבנת של מטיפנות ועם המון הומור.

באחד הפרקים הפגינו חברי המשפחה בעד הזכות של נשים על גופן (או במילים אחרות: הזכות להפלות). חברי המשפחה הושמו במעצר ללילה אחד וכך למדנו שחשוב להילחם על דעותיך וחשוב להשמיע את קולך. אחד הכותבים של הסדרה היה צעיר בשם מייקל פטריק קינג, לימים ממפיקי וכותבי "סקס והעיר הגדולה" ויחד עם ליסה קודרו יוצר ומפיק "הקאמבק".



כמו הרבה סדרות, בוודאי סדרות כושלות, ברגע שהסדרה יורדת מהאוויר שחקניה נופלים לתהומות הנשייה. שחקני הסדרה לא ממש השקיעו בקריירת המשחק שלהם מאז רדת הסדרה. פה ושם תפקידים זניחים בסרטי טלוויזיה והופעות אורח בסדרות. למרבה הצער אריק דזמונד, שגילם את הבן הבכור וזכה כאמור לתהילה קצרה כזמר פופ, נפל קורבן להצלחה המסנוורת והתמכר לסמים. באוגוסט 1994 הוא נמצא מת בדירה של חברים לאחר שלקח מנת יתר של הרואין.

יש הרבה סדרות שנכנסו עמוק לחיי והשפיעו עלי. מכל סדרה לקחתי משהו קטן, אבל זו היתה הסדרה הראשונה שבאמת גרמה לי לצפות אליה. אולי היה זה השיבוץ הלא הכי נח בשתיים וחצי בצהריים שגרם לי להתאמץ ולצפות בה. זכור לי מקרה אחד שבו החמצתי פרק ואילצתי את אחותי לספר לי בפרוטרוט מה פספסתי שם (אז עוד לא היה לנו וידאו, והחמצת הפרק הזה היה הטריגר לרכישת המכשיר הראשון של המשפחה) ולמעשה עד היום "צפיתי" בפרק ה-12 של הסדרה דרך סיפוריה של אחותי (הסדרה מעולם לא עלתה על DVD).

רגע אהוב במיוחד זכור לי, בפרק בו צ'אק היפס מתעקש ללמד את בנו הבכור, ג'ימי, לנהוג, אבל בגלל שהוא כזה לחוץ הוא לא מלמד אותו על אוטו ממש, אלא מעמיד כסאות במטבח, והם עושים "כאילו" הם נוהגים. או הקטע בו הדודה השמרנית והדתית של המשפחה (הופעת אורח של קת'רין ג'וסטן האלמותית), שהיא כמובן ההפך הגמור מההורים ההיפים והמגניבים (מתכון לצחוקים רבים, ולכן תמיד היה נחמד כשהיא עשתה הופעת אורח), שהיתה גם רכלנית גדולה, סיפרה פעם להלן, האם, על בן הדוד הסורר שלה, שעבר לגור עם חברה שלו, רחמנא ליצלן. "איפה הם חיים?" התעניינה האמא. "בחטא, הלן, בחטא!" ענתה הדודה המזועזעת. בדיחה שמצחיקה אותנו עד היום.

יחד עם נושאים חשובים בהם טיפלה הסדרה וההומור המשובח שבמידה רבה הקדים את זמנו, הסדרה הזו, מסתבר, היא "הסדרה של חיי", הסדרה ששינתה את הרגלי הצפייה שלי ואפילו הכניסה את מכשיר הוידאו אל הסלון שלי.


חזרה אל הספיישל