ספייק
הדמות השלישית
מאת: איתן גשם
פורסם: 03-12-2005
26 תגובות
Supposing that I should have the courage
To let a red sword of virtue
Plunge into my heart,a
Letting to the weeds of the ground
My sinful blood,a
What can you offer me?a
A gardened castle?a
A flowery kingdom?a
What? A hope?a
Then hence with your red sword of virtue.a
Stephen Crane - Supposing that I should have the couragea
ספייק. אחת הדמויות המורכבות והמרתקות שליוו את הבאפי-וורס לכל אורכו. ערפד אכזרי וחזק, ובו בעת "שוטה של האהבה". אוהב את החיים הטובים ואת להט הקרב, עד כדי פזיזות וטפשות, אך גם טיפוס רגיש וחכם שיודע לזהות את חולשות היריב ויתרונותיו של רעהו, ולומר את הדבר הנכון בזמן הנכון. דמות עגולה, מורכבת ומלאת סתירות.
פרק הסיום של העונה מספק לנו אולי הזדמנות אחרונה לעקוב אחרי המסע המרתק שעברה הדמות הזו. מה מניע אותה בשלב זה של חייה? מה היא מתכוונת לעשות? מדוע? והאם ההתנהגות של הדמות עומדת בקנה אחד עם מצבה הרגשי הנוכחי?
לא מעט עבר על הערפד המחומצן החביב במהלך חייו. ממשורר מתוסכל ודחוי, הפך "וויליאם" ל"ספייק", אחד הערפדים המסוכנים והמפחידים ביקום. אחד שברזומה שלו רשומות שתי קוטלות שנקטלו על ידו. משם, אחרי מסעות מטורפים ברחבי אירופה עם ערפדית מוטרפת, הוא הגיע לסאנידייל, התאהב בקוטלת שאותה לא הצליח להרוג, השיג לעצמו נשמה והקריב את חייו כדי להציל את העולם. ועכשיו, אחרי שחשב שסיים את תפקידו בעולם, מצא את עצמו ספייק בלוס אנג'לס, דווקא במשרדו של אנג'ל, הערפד שאותו הוא אוהב להעריץ ולתעב, בו זמנית.
אין ספק שאנג'ל בנה תוכנית מתוחכמת ונועזת להפליא על מנת לפגוע במשרד עוה"ד שמייצג את הרשע עלי אדמות. אבל ברור לו ולכל שותפיו למזימה, שמדובר במשימת התאבדות. קצת משונה, אפוא, למצוא את ספייק בין ה"מתאבדים". מדוע לו להצטרף אל אנג'ל, שנוא נפשו? מדוע הוא מוכן לשים את חייו בכפו למען משימה חסרת סיכוי כזו?
השאלה מקבלת משנה תוקף, כשמסתכלים על הדמויות האחרות שמשתתפות ב"מיזם" של אנג'ל - לכולן יש מניע. לינדסי מחפש להשתלט על הואקום שייווצר אם המשימה תצלח. לורן מרגיש חייב כלפי אנג'ל. גאן מחפש להוציא את הכעס שהצטבר בו על W&H לאחר שאולץ לבצע את הבחירה שהובילה למותה של פרד. אילירייה מחפשת גם היא נקמה, אחרי מה שהמילטון עשה לה. ווס? הוא איבד טעם לחייו, כטענתו, אבל גם הוא שמח לשחרר אלימות בריאה כדי להתמודד עם הזעם והייאוש אחרי מותה של פרד. אבל ספייק??? איזה מניע יש לו? זה לא שהוא תקוע במשרד של W&H כמו בתחילת העונה. בשביל מה הוא צריך את זה?
ייתכן שהתשובה נעוצה בכך שספייק כבר היה מוכן להקריב את חייו בעבר למען ה"טוב הכולל". אם הוא היה מוכן להקריב את חייו כדי לנצח את "הראשון", מדוע שלא יעשה זאת למען ניצחון, ולו חלקי, על W&H?
מצד שני, אין ספק שההקרבה שעשה ספייק בעת שענד את הקמע המפורסם היתה קודם כל למען באפי, ואח"כ עבור העולם. ואילו כאן, ההקרבה היא בלי ספק לטובת הכלל ולא לטובת האהבה (בטח לא בשביל אנג'ל, או שמא?). האם ספייק למד את הלקח והפך לפחות אנוכי? האם הנוכחות של אנג'ל לידו הפכה אותו מטיפוס ששם את עצמו במרכז תמיד, לאחד שמוכן להקריב בלי לבקש תמורה?
בהחלט ייתכן שכן. לאורך העונה יש לספייק מספיק סיבות לברוח מלוס אנג'לס, אבל הוא לא עושה זאת. למעשה, הוא עוזר לאנג'ל ולחבריו יותר מפעם אחת ולא מבקש דבר בתמורה. אפילו כשלינדסי "עבד עליו" וגרם לו לחשוב שהוא "דויל" שנשלח כדי לסייע לו לעזור לזולת, נענה ספייק לאתגר, למרות כל הקיטורים. הוא היה מוכן לקחת עליו את התפקיד. כשפרד היתה בסכנת חיים הוא עזב הכל כדי לעזור לאישה שהאמינה בו וניסתה לעזור לו בעת צרה, ולא ביקש דבר בתמורה. אמת, הוא לא הסתיר מעולם את העניין שלו בנבואת ה"שנשו" ובשאיפה שלו להגשים אותה (ומזכיר אותה גם בפרק הסיום), אבל ברור לו שההשתתפות במיזם של אנג'ל משמעה אובדן אפשרות להגשים את הנבואה. ומכאן, שלא רק אנג'ל הקריב את הסיכוי להגשים את הנבואה למען המטרה הכוללת - גם ספייק עשה הקרבה דומה. וייתכן שאצלו ההקרבה גדולה אפילו יותר, שכן, כפי שעלה מהקרב שלו עם אנג'ל (בפרק "גורל"), הוא רצה בכך אפילו יותר מאנג'ל. והעובדה שהוא מוכן לוותר עליה בלי להניד עפעף, מעוררת הערכה.
אין ספק שהדמות הזו עברה שינוי תפיסה. אפשר לייחס את זה להשפעה של אנג'ל עליו והרצון של ספייק לזכות בהערכה של מורה הדרך (והסבא) שלו, ואפשר לייחס את זה לספייק עצמו ולרצון שלו להשתנות. לעזור לזולת ולכפר על מה שעשה בעבר. ולא פחות חשוב מכך - לאומץ שהוא גילה בעצמו. ספייק אף פעם לא היה פחדן בשדה הקרב. הוא לא פחד משום קרב, ומשום אתגר. אפילו לא מהקוטלות שגם סופר-ערפד כמו אנג'לוס פחד מהן. והוא שרד. למרות הדימוי ה"פזיז" שלו, ספייק תמיד ידע לשרוד בכל מצב שאליו הכניס את עצמו. אבל למרות שאהב ללכת על הקצה, ספייק אף פעם לא רצה למות. הוא נהנה מהחיים כערפד. מהזלילה של הקורבנות שלו, מהתאווה שבהרג. מהאהבה. הוא פחד למות ולאבד את מה שיש לו. כשאנג'לוס ביקש להשמיד את העולם, הוא היה מוכן לשתף פעולה עם הקוטלת שאותה שנא אז, כדי לסכל את המזימה. והנה, עכשיו, אותו אנג'ל(וס) מבקש ממנו, למעשה, למות, וספייק מרים את היד. בלי היסוס. בלי מורא. מוכן לאבד את מה שיש לו. מודע להשלכות של מעשהו. זהו אומץ. כשלבש את הקמע בשביל באפי, אפשר לומר שספייק הרגיש תחושה של שליחות. של גורל. של חובה. אבל כאן זה אחרת. הוא לא חייב לאנג'ל כלום. הוא יכול לקום וללכת, אבל הוא מעדיף להיות אמיץ ו"ללכת עד הסוף". חשבנו שראינו הכל בדמות הזאת, והנה, שוב אנו מוצאים צד אחר ומרתק שלה.
מה שמעניין לא פחות בפרק הזה הוא האמון של אנג'ל בספייק. הוא לא מפקפק לרגע ברצינות הכוונות של ספייק ובנכונות שלו להקריב את עצמו. קצת משונה בהתחשב במה שראינו לאורך העונה - אנג'ל חשד בספייק שהוא רוצה לזכות בגוף שלו, ובהמשך העונה נחשפו הפחדים של אנג'ל מכך שספייק ישתלט לו על הג'וב ועל החיים. אבל עתה, ברגע האמת, אין זכר לפחדים האלה. האם זה בגלל שאין לאנג'ל זמן לחשוד בספייק ובמניעיו? נראה שהתשובה מעניינת יותר - נוצר בסיס של אמון בין שתי הדמויות. אחרי שנלחמו יחד לאורך העונה יותר מפעם אחת ועזרו אחד לשני יותר מפעם אחת, שתי הדמויות מגיעות לכדי הערכה והכרה, האחת כלפי רעותה. ספייק, למרות הסלידה הקבועה מאנג'ל, תמיד העריך אותו, ראה בו כמורה ודמות אב. אנג'ל, לעומת זאת, לא נראה כמי שמחזיק יותר מדי מספייק, לא בתור אנג'לוס - כאשר ראה בו כ"פזיז" ו"תמים" מדי, ולא כאנג'ל - כשראה בו כ"אנוכי" וכ"קוץ בתחת". אבל למרות זאת, דומה כי אנג'ל מעריך את ספייק יותר ממה שהוא נותן לנו לראות.
כשאנג'ל הגיע לסאנידייל לעזור לבאפי במאבק מול "הראשון" הוא ידע היטב למי באפי מתכוונת כשהיא עומדת להעניק את הקמיע ל"אלוף" שלה, ובכל זאת ויתר. לא לחינם הוא מפחד מכך שספייק יחליף אותו בתפקיד ובחיים - זה מראה על הערכה מסוימת. אתה לא מפחד ממי שאתה מזלזל בו. ההערכה של אנג'ל מתבטאת בצורה של אמון. אחרי מה שראה בספייק מאז שזה חזר לחיים, הוא כבר מוכן לתת לו אמון. וספייק לא מאכזב. למרות שכשאנג'ל מודיע ש"מישהו מהחבורה יצטרך לבגוד בו" הוא ממהר להתנדב בהתלהבות, זכר ליריבות ולסלידה ההדדית ביניהם, אין לאף אחד ספק שהוא לא באמת מתכוון לזה ושברגע האמת יהיה אפשר לסמוך עליו שהוא יספק את הסחורה. וכך אכן עשה, למרות שנאלץ להילחם בקרב לא פשוט, עם תינוק ביד מול לא מעט יריבים. גם כשהוא מגיע לסמטה לקרב האחרון, המפחיד כל כך, הוא לא מראה סימני היסוס ומביע נכונות להילחם.
אבל האומץ של ספייק לא בא לידי ביטוי רק בשדה הקרב, אלא גם במקום אחר. כשאנג'ל מודיע לחבורה שהם חופשיים לעשות את מה שהם הכי רוצים לעשות הלילה, כי זהו כנראה הלילה האחרון שלהם עלי אדמות, ספייק בוחר ללכת לפאב ולשתות בירה. לכאורה, סתם עוד ערב שבו הוא נהנה מהחיים. אבל עד מהרה מתברר שמשהו אחר עומד מאחורי זה. משהו מעניין הרבה יותר. ספייק עומד מול הנוכחים בפאב, לא בדיוק קהל של גבוהי מצח, ומקריא להם שיר. ולא סתם שיר - השיר שהוא כתב לססילי ושזכה לקיתונות של לעג (בפרק "שוטה של אהבה"). הפעם, למרות תנאי הפתיחה הגרועים, ספייק זוכה, במפתיע, לתשואות נלהבות (עד כדי כך שהוא מתפתה להקריא עוד שיר, קצת סוטה, על אמא שלו).
הבחירה של ספייק, כאשר יכול היה לעשות כל כך הרבה דברים אחרים בלילה האחרון שלו, לעמוד על הבמה ולהקריא את אותו שיר, שהלעג שספג בעקבותיו דחף אותו לאותה סמטה חשוכה ולמצב ייאוש שגרם לו לרצות ולהתערפד, משקף פן נוסף באישיות שלו. ההשפלה שהוא ספג בעקבות אותו שיר גרמה לוויליאם/ספייק לפקפק ביכולות שלו ובעצמו. הוא איבד את הביטחון בכל מה שנוגע לכישורי כתיבת השירה שלו. חלק מחוסר הביטחון הזה בא לידי ביטוי במסכה של הדמות של "ספייק", שבאמצעותה, ובזכות המורא שהטיל על אנשים כה רבים, יכול היה להפגין כלפי חוץ ביטחון עצמי גבוה, שגבל בשחצנות מסוימת. אבל בפנים, עמוק בפנים, נשאר בספייק ה"וויליאם". אותה דמות רגישה, חולת אהבה וחסרת ביטחון.
עכשיו, רגע לפני שהוא הולך להקריב את עצמו, ספייק בוחר להתמודד עם ה"וויליאם" שבו. אחרי כל השנים בהם פחד להקריא את השירה שלו מחשש להיות מושפל בפומבי, בטח ובטח כשהוא ערפד מפחיד עם מוניטין רב כל כך, ספייק מוצא את האומץ להתמודד עם הפחד שלו, לעמוד מול כולם ולעשות את מה שרצה, כנראה, לעשות כבר הרבה זמן. וכמו אצל שאר הדמויות בפרק הזה, יש בכך סגירת מעגל והשלמה עצמית. סגירת מעגל במובן זה שהוא "חזר לשורשים". הוא חזר לרגע להיות וויליאם ולעשות את מה שלמעשה הגדיר אותו באותה תקופה. ו"השלמה עצמית" במובן זה שספייק משלים עם החלק ה"וויליאמי" באישיות שלו. הוא משלים עם זה שהוא אולי לא המשורר הגדול בהיסטוריה, אבל הוא משורר בנשמתו, וגם אם כמה אנשים צחקו עליו פעם אחת בזמנו, זה לא אומר שהוא לא יודע לכתוב שירה. הוא משלים עם העובדה שהצד הזה באישיות שלו קיים ולא נעלם.
הנה כי כן, אפשר לשאול את עצמנו, באיזה מן המקרים גילה ספייק אומץ לב רב יותר? כאשר החליט לצאת לקרב שלא היה חייב לצאת אליו כשהוא יודע שסיכוייו לצאת ממנו בחיים קלושים ושהסיכוי לשנות משהו בעולם בעקבותיו אינו גדול, או כאשר עלה על הבמה לשיר מול כל האנשים? לכאורה, התשובה ברורה, אבל לפעמים קשה יותר להתמודד דווקא עם הפחדים הקטנים והטראומות הקטנות מן העבר מאשר מהפחד למות, כי הדברים הקטנים הם אלה שמניעים אותנו. אבל מה שחשוב באמת הוא לא התשובה לשאלה הזו אלא העובדה שספייק מצא את האומץ שבו. ובדיוק כמו בשיר של סטיבן קריין (שצוטט לעיל) - ספייק מצא את האומץ להסתכל על הפשעים שעשה בעבר ועל המפלצת שהיה ולבחור, מתוך רצון ולא בכפייה, להקריב את עצמו למען העולם ולמען התקווה הקלושה שמה שהוא וחבריו עושים משנה. וגם אם מה שהוא עשה לא משנה, מה שמשנה זה מה שהוא עשה.
חזרה אל הספיישל
אל הדמות הרביעית: גאן
חזרה אל הדמות השנייה: ווסלי