"היא מתה. אתה חי. תתחיל להתנהג ככה" (אנג'ל לווסלי)

בתחילת הפרק נוזף אנג'ל בווסלי על העובדה שאיננו מתפקד, שהוא שקוע בצערו. אנג'ל, כידוע, מאמין גדול בהתגברות. יש לו ציפייה מעצמו (ומאחרים) שיחזרו לתפקוד למרות הטראומות שהם עוברים. אחרי הכל, הוא עצמו ויתר (באפי, קונור) או איבד (דויל, קורדיליה, פרד) כמעט את כל האנשים שאי פעם אהב, והוא עדיין מתפקד.

האם הבקשה שלו מוצדקת? האם אכן עדיף לך לשכוח את הטראומות של חייך או להדחיק אותם ולהתחיל מחדש? והאם אפשרי בכלל להתחיל מחדש? לשכוח את העבר ולהמשיך כאילו כלום לא קרה? הפרק הנוכחי מראה לנו חד-משמעית שהתשובה היא לא. אי אפשר להדחיק. אי אפשר למחוק את הזיכרונות שלנו. כל חיינו אנו מוצאים את עצמנו מתמודדים עם "שדים" שחשבנו שכבר סגרנו הרמטית באיזה ארון (או כד מכוער), והם צצים להם לפתע פתאום ומכריחים אותנו להבין שהשד לא נשאר בבקבוק לנצח. לפעמים מהלך העניינים גורם ל"הוצאת השדים" שאיש לא התכוון להוציא - הערת אגב, פגישה מקרית - ופתאום דברים שלא היית מודע להם צפים במודעות ואין לך מנוח עד שאתה מגלה מה בדיוק הם אומרים.

ווסלי שומע מאילירייה שזיכרונותיה של פרד נמחקו ביום בו היא הגיעה ל"וולפראם והארט". זה מספיק כדי לגרום לו לחפש במרץ את מה שניסו להסתיר ממנו ומישהו בעל אינטרס דואג לכך שהם יצוצו. הוא לא רוצה שתילחם בהם בגללך, הוא רוצה שתילחם בהם בשבילו - ועדיין, הוא מכריח אותך להילחם.

"אויבים ותיקים נוטים לחזור. אני רוצה סיומת לזה" (וייל לאנג'ל)

כן, גם אנחנו רוצים סיומת לזה. "אנג'ל" בעונתה החמישית נראית רוב הזמן מנותקת מהעבר של הוורס כולו. כאילו במחיקת הזיכרונות של חברי "אנג'ל חקירות", מחקו גם את זיכרונם של הצופים. לכן זוהי הפתעה משמחת מבחינת הצופים לדעת שיש מישהו (אפילו נוראי כמו וייל) שזוכר ומזכיר לנו שיש דברים שנשארו ללא סיומת, ושצריך לסיים אותם. כמו הסיפור של סז'אן וקונור.

אבל זה לא הסיפור היחיד שמסתיים פה. גם מערכת ההסתרה והשקרים מגיעה לסיומה. הזיכרונות חוזרים, וסוף סוף מסתיימת מערכת השאלות המציקה שייסרה אותנו: מה זוכרים חברי "אנג'ל חקירות" מעברם ומה לא.

וייל יודע שכל הקסמים שבעולם לא ישנו את הנבואות שאמורות להתגשם, והוא מחליט פשוט לקיים את הנבואות בזמן שהוא מחליט עליו, ולא לחכות שיצוצו ויכו בו כשהוא לא מוכן. לא ממש איכפת לו שאנג'ל עצמו לא מוכן.

"לא מוכן" זו לשון עדינה. מי שרואה את הצמרמורת ואת הזעזוע העמוק של אנג'ל כשהוא פוגש בקונור במשרדיו, לא יכול שלא לחוש בפחדיו ובכאבו. אם יש משהו בחייו העכשוויים הלא מספקים של אנג'ל שהוא שמח עליו, זה שבנו גדל במשפחה מאושרת, שהוא אוהב ונאהב. ושאין לו חלק בעולם השדים והרוע שאנג'ל מנהל לאחרונה. הוא לא רוצה שהילד יחזור להיות חלק מעולמו. הוא לא רוצה שהוא יהיה חלק מ"וולפראם והארט". הוא מוכן להרוג את סז'אן בעצמו ומתייסר כשהוא לא יכול לעזור לבנו. אבל גם חובב שליטה כמו אנג'ל לומד להבין שיש קרבות שהם של אחרים. שלא הכל תלוי רק בו ונתון להחלטתו. ובעיקר הוא מקבל תזכורת לכך שלא כל כך קל להדחיק את העבר ולשדר "עסקים כרגיל", ושבעסקים, כמו בעסקים, לא כל כך חשוב מה כתוב בחוזה. חשוב מי הפרטנר שלך.



"לי ולשותפים הבכירים היתה עסקה" (אנג'ל להמילטון)

הפרק הזה מוכיח (שוב) עד כמה אי אפשר לבטוח בעסקאות שאתה עושה עם גורמים מפוקפקים. השותפים הבכירים אולי לא עומדים מאחורי הגעתו של קונור, אבל העסקה שהם רקמו עם וייל, ושלפי הרשומות שלהם עלתה הרבה מאוד כסף (מספיק כדי לקנות את בוליביה), לא כובדה על ידו. ועתה, אנג'ל נאלץ להסכים לעסקה נוספת מהסוג הזה. חסר אונים מול האיום של וייל להחזיר לקונור את זיכרונות ילדותו העגומה בקורטות', הוא שולח נער לא מאומן בעליל להרוג את סז'אן, וצופה, חסר יכולת לסייע לבנו המוכה. יש משהו אכזרי בעובדה שוייל מאפשר לו לצפות בלי להתערב. אבל אף אחד מאתנו לא נוטה לחשוב שיש בוייל מידה של טוב לב וחסד.

בסופו של דבר נמצא אנג'ל בסיטואציה שאינו יכול לנצח בה. הוא גם עובד בשביל "וולפראם והארט", וגם הזיכרונות שניסה למנוע - חזרו. יתכן שיש מי שיגיד שווסלי "אשם" בהחזרת הזיכרונות, אבל קשה לי לקבל את האמירה הזו. וייל - שהסיבות למהלכיו לא ברורות (מה לו ולסז'אן בכלל?) שלף את "קופסת הזיכרונות" הזו ונופף בה יותר מדי פעמים (אקדח שרואים במערכה ראשונה יורה במערכה השלישית, כידוע). העובדה שוייל צמוד לאינפוזיות לא אמורה להטעות אותנו - הוא איננו חלש, הוא מכשף רב עוצמה שמרשה לעצמו לבטל עסקאות גם בניגוד להחלטתם של ה"שותפים הבכירים", ובכל זאת, ברגע שווסלי מגיע כדי לדרוש הסברים מאנג'ל, הוא נעלם ומותיר בידיו את הקופסא השבירה. אין לי ספק שאם הוא היה רוצה לעצור בעד ווסלי, הוא היה מסוגל לכך. אין לי ספק שאם לא היה מעוניין שהזיכרונות ישובו - הם לא היו שבים.

האם הוא רצה להחזיר אותם כי הבין שהם הכרחיים להריגת סז'אן? ש"הקונור שיצר" אינו מסוגל לעשות זאת? או שעשה זאת סתם כי זה נראה לו משעשע? כאמור, הסיבות למהלכיו של וייל לוטות בערפל. אבל התוצאות ברורות. אנג'ל גם משלם את המחיר וגם לא באמת מקבל את הסחורה.



מצבם של גאן ושל אנג'ל די דומה במובן מסוים. שניהם התפתו לעסקה, שבסופו של דבר לא רק שלא השתלמה להם, אלא שאפילו הובילה אותם לגיהינום - אמיתי ורגשי, כשהדבר אותו ביקשו מלכתחילה לא מושג בעצם. גאן לא זוכר מיהו, כך שזה לא ממש משנה אם הוא עורך דין מצליח או בחור מחוספס הלוחם ברשע. ברגע זה הוא סתם דמות אומללה שקורעים לה את הלב. וכשהוא ער למי שהוא, הלב שלו קרוע לא פחות בגלל זיכרון העסקה שעשה, שעלתה לו בחייה של פרד.

"ראית מה המקום הזה עושה לאנשים טובים..." (אנג'ל לווסלי)

כן, המקום הזה גורם להם לעשות עסקאות שהופכות אותם בסופו של דבר לאנשים טובים פחות. אבל חמור מזה, המקום הזה הופך אותם ל"קליפות" (כפי שכתבה אורלי בסכפ"ש המצוין). אנג'ל, ווסלי וגאן כבר אינם מי שהיו. אבל מה שבאמת עצוב, זה שכל העסקאות הללו עם הרשע, בין אם נעשו ממניעים אנוכיים (גאן) או נטולי אנוכיות (אנג'ל) - גובות מחיר יקר גם ממי שאין לו קשר ישיר לעסקה.

במקרה של גאן - פרד איננה, והאובדן שלה פוצע אנושות את כל מי שאהב אותה. במקרה של אנג'ל נפגעים ה"הורים" שבחר וייל לקונור. ההורים של קונור הם אנשים טובים. הם חושבים שהם מגדלים את בנם מאז שנולד, שהרו אותו. הם אינם מבינים מדוע יש לו יכולת עמידות שכזו, אינם מבינים מה הוא בדיוק. בנם מעורר בהם פחד ותהייה. ואם לגדל מתבגר סטנדרטי זו עסקה לא פשוטה, אזי לגדל מתבגר עם כוחות משונים זו עסקה עוד פחות פשוטה עבור הזוג הזה. מפליא עד כמה נראה שהעובדה שנשללת מאנשים תמימים אלה זכות הבחירה הבסיסית שלהם, לא מטרידה איש. ואולי על זה צריך להצר יותר מהכל: על הקורבנות התמימים שנקלעים ל"עסקאות", ועל האנשים שפעם היו טובים...

אנג'ל: "זה לא קרה אף פעם"
וייל: "אבל הוא זוכר את זה"

מי מאתנו לא יכול להזדהות עם הדו שיח הזה? כמה פעמים אנו זוכרים דברים שמעולם לא קרו? מוכנים להישבע שהיינו עדים לאירוע שמעולם לא נכחנו בו? לכאורה זיכרון הוא יכולת אובייקטיבית לדעת מה קרה לך בעברך. אך למרות העובדה שכל אחד מאתנו חווה מיליוני רגעים במהלך חייו, מסתבר כי רק מיעוטם נחקק בנו. יתרה מכך, אנשים שונים זוכרים דברים שונים מאותו מאורע בדיוק. וכמו שאנו זוכרים מאורעות שלא חווינו, אנו גם לא פעם שוכחים דברים שאכן קרו. לצערנו, אנו שוכחים לא פעם דברים שמן הראוי היה שנזכור, וזוכרים מה שעדיף היה לנו לשכוח. הכיצד? האם הזיכרונות שלנו אינם עובדות?

הפסיכולוגיה טוענת כי כל חוויה שאדם חווה מאופסנת אצלו - במודע, בסף ההכרה ובתת ההכרה. את מה שקיים בסף ההכרה שלנו, אנו יכולים להביא למודע. אלה הם הזיכרונות ה"מעומעמים" שלנו, שיכולים לעלות בנו שוב בעקבות מאורע או ריח מסוים, על ידי תזכורת מאנשים אחרים, או סתם, אם נתאמץ מאוד.

את הזיכרונות הקבורים בתת המודע לא נוכל להעלות גם אם נתאמץ מאוד. חלקם לא יצוף מהתת-מודע גם אם יכוונו אקדח לראשינו. מדוע אנו זוכרים בבהירות דברים מסוימים ולא מסוגלים כלל לזכור אחרים? תלי תלים של מחקרים נעשו לגבי הזיכרון האנושי, והתשובה המפתיעה, המסבירה את הזיכרון הסלקטיבי שלנו, היא אופיינו. מנגנוני ההגנה שלנו מסייעים לנו להדחיק מאורעות שאין אנו יכולים להתמודד איתם. כשבאדם עולים זיכרונות מטראומות שהדחיק בעברו, הרי שהוא חזק מספיק כדי להתמודד עמם. מכיוון שיכולת ההתמודדות של כל אדם היא אחרת, גם הזיכרונות שלו הם אחרים.

בתהליך הטיפולי מדהים לראות עד כמה אנשים נוטים לזכור מה שמתאים לאישיות שלהם, ולשכוח מה שסותר את אמונותיהם ומחשבותיהם. למשל: אדם שמאמין בטוב ליבם של אנשים יזכור את הפעמים שאנשים היו טובים אליו, ואדם שמאמין באכזריותם של בני אדם יזכור את המקומות בחייו שבהם התאכזרו אליו ויתעלם מטוב הלב שפגש. רמת הסובייקטיביות והסלקטיביות של הזיכרון האנושי מדהימה. והמדהים מכל הוא לגלות כי מסתבר שהזיכרונות שלנו אינם עובדות. הזיכרונות שלנו הם אנחנו. ככל שהזיכרונות הם מתקופה מוקדמת יותר, כך הם מעידים יותר על אופיינו העכשווי.

אי לכך זיכרונו של קונור, שהוא אבוד בקניון ואמו ואביו מוצאים אותו ואוספים אותו אליהם בחיבוק מנחם, מעיד על כך שהוא, גם במצבים אבודים שהוא מפוחד בהם, מאמין כי הסוף יהיה טוב. כי דברים יסתדרו. הזיכרון הזה בונה אותו כאדם אופטימי שסומך על כך שיבואו להציל אותו.



מבהיל לחשוב עד כמה משמעותיים הזיכרונות שלנו להבנת אופיינו. מבהיל לחשוב שמישהו יכול לשחק בהם - ובנו. לקיחת זיכרונות והשתלת אחרים במקומם יכולה לגרום לשינוי מהותי באישיותו של אדם, להפיכתו למישהו אחר לחלוטין. מה שהופך את שאלת מחיקת הזיכרונות לשאלה מוסרית ממדרגה ראשונה. האם מותר למישהו לשחק כך במוחו של מישהו אחר, ואיזה זכות יש לו, לשלוט כך באישיותו.

"האם זה מה שהופך אותך לווסלי?" (אילייריה לווסלי)

בסוף הפרק שואלת אילירייה את ווסלי האם הזיכרונות שנמחקו ממנו הם אלה שהופכים אותו למי שהוא. אנשים האמונים על תחום הטיפול הנפשי, מאמינים כאמור, כי הזיכרונות שלנו הם אכן אנחנו.
האם גם יוצרי הפרק מאמינים בכך? האם קונור, גאן, ווסלי ופרד שחסרים להם חלק מזיכרונותיהם, הם מי שהיו? תשפטו אתם.

גאן
גאן תקוע בגיהינום הפרברים, כשאין לו שום מושג מה הוא עושה שם. מה ששולט בו זה תליון שהוא עצמו הניח על צווארו. המילטון מציע לו חזרה את חייו הקודמים, ולמרות שרגע קודם גאן טוען: "מספיק, אני אעשה כל דבר", הרי שברגע שהוא נזכר במי שהוא ולמה הוא שם, הוא מעדיף את החיים נטולי הזיכרונות על פני חזרה על טעויות העבר. הוא איננו מוכן לעשות עסקאות עם הרשע, אפילו לא מוכן להקשיב לו. הוא למד את הלקח. לקח אפשר ללמוד רק כשאתה זוכר מה עשית. דקה אחרי שהוא מניח את התליון שנית על צווארו - הוא שוב מייחל לכך שמצבו יהיה אחר.



קונור
כל מי שזוכר את קונור של העונות הקודמות של אנג'ל לא יכול שלא להתפעל מהנער המתוק שהוא הפך להיות. מסתבר שזיכרונות הילדות המאושרת שלו אחראים לכך. התכונות הפיזיות שלו נשארו כשהיו. הוא עדיין חזק ומסוגל לצאת ללא שריטה ממצבים שבני תמותה רגילים לא יכולים לשרוד בהם, אבל איזה הבדל בגישה שלו...

הוא מתייחס לעולם השדים בהתלהבות, במילים כמו: "וואו, מגניב" ולא בסלידה. הוא לא נרתע ולא נגעל מאנג'ל, כשמסתבר לו שהוא ערפד ונראה כאילו אפילו המחשבה שיתכן שהוא עצמו שד לא מבהילה אותו. יש לו חוש הומור, יכולת לקבל שינויים ולהתמודד עימם, הורמונים שפועלים בצורה הולמת לגילו, ורצון טוב לעשות את הדבר הנכון. ומעל לכל, ניכר לעין שיש לו בטחון שהוא אהוב ויש בו אהבה לסובבים אותו. אפשר להאמין לוייל שאומר עליו: "הוא מעבודותיי הטובות ביותר". אכן, עבודה יפה.

יש רק בעיה אחת. הוא ממש לא לוחם מוצלח במיוחד, לא כזה שסז'אן צריך לחשוש ממנו, בכל אופן. נכון שבחיים שאנג'ל ייעד לו הוא לא צריך להיות. אבל יש נבואה שמתייחסת למעשיו של קונור, והנבואה הזו ברורה. האם קונור שאיננו חלק מעולם השדים, שאין לו את הזיכרונות שלו יכול לממש אותה?

במאבק שלו מול סז'אן, אפילו סז'אן מגחך על כך שטרח כה רבות להיפטר ממנו, שכן קונור במצבו הנוכחי לא מהווה איום. נקל לראות שהוא היה מפסיד לולא הוחזרו לו זיכרונותיו. אבל הזיכרונות חזרו אליו ברגע אחד מכריע בקרב, והנער המטופח והמפונק שהוא היום, הפך שוב לנער המריר והזועם שהכרנו בעבר. נער שהיה הרבה יותר קשה לאהוב, אבל נער שיכול להרוג את סז'אן בלי להתאמץ בכלל.



ווסלי
במהלך הפרק שואלת אילייריה את ווסלי מדוע הוא ממשיך ללכת בעקבות אנג'ל גם כשהוא לא מסכים איתו. "אני בוטח בו. הוא הרוויח את זה" עונה לה ווסלי באמון מוחלט באיש שנמצא לצדו. כשהוא מגלה שזיכרונותיו וזיכרונותיה של פרד שונו, כשהוא רואה שאנג'ל נכנע לאיומים ולסחטנות, הוא מתחיל להבין כי יש לא מעט "חורים" באינפורמציה שיש לו.

מה שהכי מענה את נפשו זו המחשבה שאולי פרד נפגעה כתוצאה משינוי הזיכרונות הזה. שאולי היא היתה העסקה. יהיה מי שאולי יכעס על ווסלי שבכלל מעלה דבר כזה על דעתו, אבל אני מבינה אותו. ווסלי הוא אדם שעולמו נופץ לרסיסים לאחרונה. מעבר לעובדה שהאישה שאהב היתה עמו לרגע קצר עד מאוד והפכה למשהו אחר, הוא גילה כי גאן - חברו לנשק ולמלחמה ברשע - אחראי לכך. זה לא משהו שהוא חשב שאפשרי. אבל הנה, עובדה. כשהוא מגלה שאנג'ל עשה עסקה ומחק את זיכרונותיו וזיכרונותיהם של אחרים ביום בו נכנסו ל"וולפראם והארט", הוא לומד ששוב, מישהו שהאמין בו, בגד בו ובאמונו

אין תימה אם כך, שכשאנג'ל מבקש: "אל תעשה את זה, בטח בי", עונה לו ווסלי "אני לא יכול". הוא רוצה. הוא מאוד רוצה. אבל כשיש לך הוכחות ממשיות לכך שאנשים שאתה מאמין בהם לא ראויים לאמון שלך, אתה כבר לא יכול לתת להם ליהנות מהספק. זה יהיה טיפשי, ו-ווסלי מעולם לא היה טיפש.

הוא מנפץ את "מנורת הזיכרונות", אך במקום לגלות קונספירציה שפרד במרכזה, הוא מגלה כי הוא חטף את קונור, וכי אנג'ל ניסה להרוג אותו. בפלאש הזיכרונות מופיעה התמונה של ווסלי בבית החולים שוב ושוב. וניכר כי הזיכרונות המציפים את ווסלי הם הקשים מכולם.



"חטפת את בנו והוא ניסה להרוג אותך, זה משהו שכל כך שווה לזכור?" תוהה אילייריה מאוחר יותר, ויתכן כי היא צודקת. מבחינות מסוימות טוב היה לו לווסלי אם לא היה זוכר את כל הקורות בשנים האחרונות. אפשר היה להניח כי ווסלי יצטער על כך שהעלה אותם, אבל לא כך הוא. "לפחות אנו יודעים מה קרה" הוא אומר לאילירייה.

ווסלי של סוף העונה השלישית היה גבר מריר, בודד, שחש נבגד על ידי האנשים הקרובים אליו ביותר. אבל כתוצאה מאותה תחושה הוא הפך לווסלי של העונה הרביעית - גבר חזק, עם עוצמה שמעולם לא היתה לו קודם. גבר שלמד לסמוך על כוחותיו ויכולותיו, שלמד להנהיג חבורה משלו.

בעונה החמישית הוא עדיין מראה עוצמה וכוח, אבל משהו מה"חנוניות" שאפיין אותו בעונות הראשונות חזר אליו. יש לא מעט גישות שמתייחסות ל"מהלומות" שאנו מקבלים בחיינו כאל שיעורים, וככל שהשיעור קשה יותר, הצמיחה שאנו חווים בגללו גדולה יותר.

עד כמה שזה נשמע מוזר, המשברים בחייו של ווסלי (הפיטורין מהמועצה, הפיטורין על ידי אנג'ל בעונה השנייה, החטיפה של קונור) אכן העצימו אותו. עם כל הכאב שהסבו לו, הם גם הפכו אותו לאדם חזק יותר. ספק רב אם ווסלי למוד המשברים, זה שזוכר שכבר איבד כל מה שהיה לו בעבר, את אהובתו, את ידידיו, את עבודתו, יהפוך לטרוף-צער ויגון, עד כדי הזנחה וסימנים של שיגעון, בעקבות מותה של פרד.

אילירייה
אם יש מישהי שאין לנו מושג עד כמה הזיכרונות של פרד משפיעים עליה, זו אילירייה. בניגוד לספייק אותו היא רואה כ"חיית שעשועים" בה היא נהנית לחבוט ולהתעלל, נראה כי ווסלי מעורר בה משהו שאין לה אפילו מילים כדי להבין מה הוא. היא רואה אותו כדמות החכמה והמשמעותית ביותר במקום, מה שגורם לתהות מדוע הוא הולך אחרי אנג'ל.

בסצנה בה ווסלי משחרר את הזיכרונות אומרת אילייריה לאנג'ל בטון מתריס: "הוא כבר לא הולך אחריך", וניכר כי מבחינתה, ווסלי הוא המנהיג האולטימטיבי, לא אנג'ל. עד כמה זה מושפע מהעובדה שווסלי מרגיש מחויב כלפיה ("היא בתחום האחריות שלי", הוא אומר לאנג'ל בתחילת הפרק) ועד כמה זה מושפע מאהבתה ומהערצתה של פרד, אי אפשר לדעת. ניכר כי היתה מעדיפה לא לדעת את שנודע לה על ווסלי. כך שיש להניח שהזיכרונות "שהוטמעו" אצלה משפיעים עליה. עד כמה? אינני בטוחה שהיא עצמה יודעת.



המסקנות שלי, בסיכומו של דבר, הם כי היוצרים מודעים היטב לכך שהזיכרונות שלנו אכן הופכים אותנו למי שאנחנו. וכי נדונו לחזור על אותם טעויות שוב ושוב, אם לא נזכור ונזכיר לעצמנו את העבר שלנו. כי כמו שאומר ווסלי, גם אם לא תמיד אנחנו נהנים ממה שאנחנו יודעים על עצמנו, לפחות אנחנו יודעים. הפסיכולוגיה טוענת כי אנחנו זוכרים רק מה שאנו יכולים להתמודד עמו. תהא זו נחמה פורתא עבורנו.

"צריך לעשות מה שאתה יכול כדי להגן על המשפחה שלך. למדתי את זה מאבא שלי" (קונור לאנג'ל)

כשקונור מדבר על אבא שלו, למי הוא מתכוון? גם צופה זר, לו יראה את אנג'ל מיישר את צווארונו של קונור לפני הקרב, מתלהב מכך שהוא הולך לקולג', ומוטרד מהעובדה שהוא נדלק על אילירייה - לא יוכל שלא לראות שאנג'ל מתנהג כאביו של הנער. אומרים ש"דם סמיך ממים", ורגשותיו האבהיים של אנג'ל מכריחים אותו לנהוג ברגשנות שאין הוא מורגל בה. לנו אין ספק שהוא אביו של קונור. אך האם קונור הוא בנו?

במקורות היהודים נאמר: "כל המגדל יתום מעלה עליו הכתוב כאילו הוא ילדו". אבל האם אכן די בלגדל ילד כדי להפוך אותו לבנך? שאלת השפעת התורשה מול השפעת הסביבה היא שאלה שאנשי מחקר מכל התחומים מתלבטים לגביה. הפסיכולוגיה מתארת מחקרים שבדקו ילדים שאומצו ותאומים שהופרדו בלידתם, וגילו כי הגנטיקה חזקה יותר מהחינוך ומהקילומטרים המפרידים בין ההורים הביולוגים לילדם. עובדה היא שאדם יכול להיות דומה בתכונותיו ובאופיו גם להורה או לאח שהוא כלל לא מכיר או זוכר.

שם הפרק, "מקור" (או "מוצא") - מתייחס באופן ברור לבסיס שלנו. המקור של כולנו זו המשפחה שלנו. אנחנו, בניגוד לקונור, איננו מכירים את אביו החורג ולכן איננו יכולים לדעת מה הוא למד מאביו המאמץ ומה הוא למד מאנג'ל. אבל ספק אם הדמיון בין תכונותיו של קונור לאנג'ל מקורן בלמידה. כמו אנג'ל, גם קונור שאנו רואים בפרק הוא חזק, חכם, להוט לעשות את הדבר הנכון, ובעיקר מגונן על האנשים שהוא אוהב. הוא מגונן עליהם עד כדי כך שהוא מוכן להסתיר מהם אינפורמציה שיכולה להפר את שלוותם. כבר בתחילת הפרק אנו רואים אותו מרגיע את "הוריו" (באופן שמעורר את השאלה מי הילד ומי ההורים), וגם בסופו הוא הולך אליהם כי הוא "צריך להגן עליהם", כשאין לו שום כוונה לספר להם מה עבר עליו.

כמו אנג'ל המעז פנים מול המאסטר למרות נחיתותו היחסית, גם קונור מתייצב מול וייל ומאיים על שד בעל כוחות שהוא אינו יכול אף לדמיין. וממש כמו אנג'ל, שבעברו הפזיז היה להוט להיכנס לעולם השדים, מתלהב בנו מהעולם הזה שנגלה לו בפרק. רק שבעוד אנג'ל, אחרי שנכנס, כבר היה אנוס להישאר, הרי שלקונור ישנה בחירה, וכך למרות התלהבותו הראשונית, הוא יכול להודיע לאנג'ל שבסופו של דבר הוא מעדיף את העולם נטול השדים. אם זה בגלל שהוא צריך לשמור על "הוריו", או בגלל שסטנפורד קוסמת לו יותר, אין לדעת. כאביו הביולוגי, הוא איננו משתף אחרים בסיבותיו.

"אתם נשברים כל כך בקלות...למה בכלל אתם טורחים לקום?" (אילייריה לספייק)

בסוף הפרק אנו מגלים שלמרות כל הטלטלות שעברו על גיבורינו, שלמרות שכולם "נשברו" במהלכו, הם חוזרים "לעמוד על הרגליים" ומוכנים להמשיך בחייהם הקודמים. ספייק ממשיך להיות מוכה על ידי אילירייה, אנג'ל ממשיך לנהל את חברת הרשע בצורה הטובה ביותר שהוא יכול, ו-ווסלי עדיין נשאר לצידו - ב"וולפראם והארט".



אפילו קונור, שהחשש הגדול של אנג'ל היה שייזכר בעברו, חוזר בסוף הפרק להיות הנער העדין והמחייך שהיה בתחילתו. הוא אינו מדבר על מה שעבר שם בחדר, לא מספר דבר על הזיכרונות שחזרו. אבל העובדה שהזיכרונות של השאר חזרו, והעובדה שהוא זורק משפטים דו-משמעיים כמו: "אני לא מודאג בגלל וייל, אין שום דבר שהוא יכול להראות לי שלא ראיתי כבר" נותנת לנו יסוד סביר להניח כי הוא יודע היטב מה קרה, והוא ממשיך הלאה. זה לא הרס אותו.

יתכן שהסיבה לכך שלא הידרדר חזרה לנער הזועם שהיה, מקורה במה שאילייריה מתארת באוזני ווסלי: הזיכרונות המפוברקים מתערבבים עם הזיכרונות החדשים כך שקשה להפריד ביניהם ולדעת מה הוא מה. ולכן קונור כבר איננו הנער הקשה שהיה, יש לו גם זיכרונות שעיצבו אותו אחרת.

סיבה אפשרית אחרת היא שקונור זוכר ובוחר להתעלם מהזיכרונות האמיתיים, ממש כמו בעונה הרביעית, עת ראה את פרצופה האמיתי של ג'סמין ובכל זאת לא אמר כלום, כי הרגיש שהשקר טוב מהאמת. בכל מקרה, אין ספק ששום נזק משמעותי לא נגרם לו. הוא עדיין עומד. אז איך זה באמת שאנחנו קמים על הרגליים למרות שנפלנו? האם זהו פשוט האופי האנושי, שמכריח אותנו לקום שוב, גם אחרי שנשברנו? או שאנחנו קמים כי אנחנו לא יכולים להמשיך להישאר על הקרשים?

או שאולי התשובה לשאלה שמעלה אילירייה, היא שאנחנו קמים וממשיכים להיאבק כי לפעמים אנחנו אפילו מצליחים לנצח את השד שיצא מהבקבוק. והעובדה שלפעמים מצליח לנו, מספיקה לנו כדי שנמשיך לנסות.