ודאי נתקלתם בשלב כלשהו של חייכם (כל חצי שנה, ליתר דיוק) במעטפה צבעונית להפליא המונחת לה בשלווה בתיבת הדואר. "יש תמורה!" מכריזה המעטפה בצבעוניות, ובפנים הטקסט הבא: "עליך לשלם עד לתאריך כלשהו סכום של כמה מאות שקלים, ולא...". מצמרר ממש. אנשים מארצות מתוקנות עלולים לחשוב שמדובר בסחיטה, אך טעות קשה בידם - זוהי רק אגרת הטלוויזיה.

ערוצים ציבוריים רבים פגשתי בימי חיי: ה-RTR הרוסי, ערוצים ערביים למיניהם, NBC האמריקאי בעברו הרחוק, וה-BBC - הערוץ הציבורי המפורסם מכולם. ישנם גם ערוצי אגרה רבים, שאותם זכינו להכיר מקרוב במיוחד בשנה הדיגיטלית האחרונה שלנו. אבל ערוץ ציבורי שגובה אגרה, ועוד בכפייה ותחת איומים? מוטציה שכזו יכלה לקום רק בישראל, וראו זה פלא - בישראל היא אכן קמה.

בשנת 1968, כשקם הערוץ הממלכתי , חשבו בארץ בלירות, ולאזרח ישראלי ממוצע לא היתה התנגדות לשלם כמה לירות על מנת לראות כמה תוכניות עבריות בתוך ים האום-כולתום ששודר מסביב. אז מה אם אופרה של ויוולדי לא מעניינת אף אחד בשעות הפריים-טיים (על מושג זה עוד לא שמעו אז בארץ), העיקר שזו אופרה בערוץ עברי. למי אכפת ש"סמי וסוסו" מדברים ערבית, זהו ערוץ עברי גאה, ואנו נראה אותו עד כלות הנשמה תמורת כספנו. וכך אכן היה.

מאז, קפא הבניין האפור ברוממה ולא השתנה עוד. על ביטול המחיקון בקושי שמעו שם, ולמשמע מושג הטלוויזיה בכבלים תישאל השאלה "מה זה?". לעומת רוממה, השתנינו אנחנו. אצל רובנו הגדול עומד לצד הטלוויזיה בבית ממיר כלשהו, שדרכו אנחנו קולטים תמורת תשלום את מה שאנחנו אוהבים ובחרנו לראות (וזה לא "זאפ לראשון" או "לא כולל שירות" הארכאיים). גם נטולי הממיר שבינינו קיבלו את ערוץ 2, שמספק סחורה יפה, איכותית וצבעונית הרבה יותר מבלי לגבות מן הצופה הפשוט ולו אגורה אחת. ערוץ 2, רבותיי, מתפרנס מפרסומות, מתפרנס לא רע בכלל, יש לומר. הכסף מספיק לכווולם, והתמונה - בצבע מלא, שלא כמו במספר 11 האפרפר משהו בממיר.

והאמצעים לגביית האגרה - דרקוניים ומעלה. שולחים לך הודעה ראשונה, ושנייה, ושלישית, ובצבע אדום, ומשהו בסגנון "המעקלים כבר בדרך אליך". גם שמים אותך על "מונה" באיזשהו שלב, והאחוזים רצים למעלה. סבתא שלי לא שילמה להם איזה שלוש שנים, והחוב טפח וגדל עד לסכום שווה ערך לפנסיה החודשית שלה. טרח הנכד הנחמד שלה וניסה להתקשר בדיוק בין השעות הרשומות בהודעה (בצבע דם טרי) - ואין תשובה. טרחתי עוד יותר, ונסעתי על הבוקר לתל-אביב-סיטי ללשכה, בשביל לשבת עוד שעתיים בתור עם המון מחוייבים על לא עוול בכפם, ולצעוק על הפקידה ש"פה זה לא רוסיה! (מניסיון אישי...)". אחרי כדקה של הרמת קול, הסכימה הפקידה להוריד את כל הריבית, וכך נותר לתשלום סכום של בערך 500 שקל, שאותו שילמתי במקום ובמזומן על מנת למנוע בבל"ת מיותר אחר-כך, מעין פשרה שכזאת.

לצורך חיפוש אחר הצדיק בסדום, התלבשתי למשך ערב שלם על ערוץ 11, בכדי לבדוק אחת ולתמיד מה משודר שם, לעזאזל. על ערוץ 33, שגם הוא נכלל באגרה, ויתרתי מראש לאחר שמיעת נאומיו חוצבי הלהבות בעברית קלה של ח"כ גנאדי ריגר, וצפייה של כחמש דקות בתכנית הקאלט "הלילה יענק`לה לאן?". ראיתי ערוץ 1 במשך ערב שלם, רבותיי, בהתנדבות!!! חשבתי שאגלה דברים חדשים, חשבתי שאולי אמצא איזה אוצר גלום, ולא מצאתי. אין תמורה לאגרה, בפארפרזה על הסיסמא המפורסמת של אגף הגבייה.

ערוץ 1, במתכונתו הנוכחית, הוא כזומבי, מת חי, שמקבלי המשכורות בו מנסים להחזיק אותו על מכשירי ההחייאה כמה שיותר זמן. המתת חסד יותר ממתאימה כאן, אך במקום זאת קיבלה רשות השידור חיזוק נוסף: רענן כהן מונה לשר האחראי עליה. פקידי הטלוויזיה מטפחים את כרסם, ועדות קמות והולכות, וערוץ 1 לנצח יישאר. עד אשר אדם חכם יופיע במשרד האוצר, ויורה לבטל את האגרה. ואז, במקרה הטוב ייסגר ערוץ 1, ובמקרה הרע נקבל אותו עם הרבה יותר שקופיות של "קלאב הוטל לוטרקי יוון". ונקווה שפתיחת הערוצים הישראליים החדשים רק תזרז את גסיסתו המבורכת של הערוץ הממלכתי בגרסתו הנוכחית.