המסך המפוצל

משפחה משודרגת

עם השנים עברו המשפחות הטלוויזיוניות שינויים מהותיים. הטלוויזיה עברה דרך ארוכה מ\"ימים מאושרים\" ועד ל\"עמוק באדמה\"

מאת: עידו f. כהן

פורסם: 17-12-2004
18 תגובות
אם קיימת דרך לבחון את התבגרותה של הטלוויזיה האמריקאית בעשורים האחרונים אז היא בטח עוברת דרך השתקפות התא המשפחתי על המסך. התגלמות המשפחה הטיפוסית בסדרות הטלוויזיה של ימינו הגיעה כעת לנקודה הכי קרובה למציאות. מאז שנות החמישים לא נראו תוכניות המציגות את המציאות המשפחתית כפי שניתן לראות אותה כיום.

זוכרים את הסרט "פלזנטוויל", בו נשאבו טובי "ספיידרמן" מקגוויר וריס ווית'רספון לתוך סדרת טלוויזיה משנות החמישים? סדרה שבה כולם מחייכים ואין שריפות ואף אחד בנבחרת הכדורסל לא יודע לפספס את הטבעת, עולם בו המשפחה כוללת אבא מחייך, אמא מחייכת, בן מוצלח ובת מצטיינת בלימודים שהיא, למקרה שחשדתם, גם בחירת ליבו של קפטן הנבחרת. באותו עולם של פעם, בו הכל היה שחור ולבן (מינוס השחור) המשפחה היתה מושלמת, לאבא היתה עבודה ואמא נהנתה לגדל את הילדים הכה יפים שלה. באותם ימים, כל מטרתה של התוכנית היתה להראות כמה כיף להיות משפחה מאושרת בארצות הברית של אמריקה, ואם אפשר אז לעשות את זה ליד ברביקיו בחצר.

עם חלוף השנים החל הקהל להתעייף מהמודל המזויף שהוצג לפניו בטלוויזיה. אזרחי ארה"ב עברו מהפכה מינית והכירו בקיומם של סמים בקרב ילדיה וקהילות בארה"ב נלחמו לקבל את זכות הקיום שלהם.

השינוי הרציני בהשקפת העולם של הטלוויזיה התחיל בשנות השמונים, כשהממשל האפור החל להיסדק והעולם חזה בשינויים גלובליים כגון נפילת שלטון הקומוניזם ע"י העם השוכן ברוסיה ואי שם במזרח התיכון החלו אזרחים פשוטים לפוצץ בניינים במטרה להעביר מסר. אנשים שחיפשו תשובות, או לפחות רמזים בנוגע למה שקורה, פנו לטלוויזיה, והיא בתמורה היתה רגילה לענות להם בתמונה "צבעונית" של משפחה ממוצעת ומאושרת. סדרות כמו "ימים מאושרים", בהם כל הגיבורים היו נחמדים וחייכנים ואף אחד לא היה תוקפני או עבריין. אפילו פונזי העבריין לא היה באמת עבריין.

סדרות כאלו בעצם לא אמרו כלום. המטרה שלהן היתה בידור גרידא, לא היה בהן מסר כלשהו או איזושהי אמירה על החיים, בסך הכל נועדו הסדרות של אז להיות מרווח נוח בין הפרסומות. אט אט החל הקהל לפתח תיאבון למשהו אחר, משהו עם תוכן. הקהל דרש שינוי.



לקראת סוף העשור חל הטוויסט בטלוויזיה, כשסדרות הטלוויזיה עשו לעצמן ריאליטי צ'ק והתחילו לטפטף נושאים אקטואליים ולנפץ טאבו אחר טאבו. "דגראסי" ו"שנות הקסם", למשל (שבאופן אירוני עסקה בהתבגרות בשנות השישים) היו סדרות שהעמידו סטנדרטים חדשים במשפחה. כעת ההורים לא היו מושלמים וצדיקים, וקשיי הסתגלות לתפקיד ההורה החלו לבצבץ בהם, כשבמקביל החלו צעירי המשפחה לפתח אינדיבידואליזם כוחני יותר, בדומה למשברי גיל ההתבגרות של הדור הצעיר בצד השני של הטלוויזיה. המשברים המשפחתיים החלו להידמות יותר ויותר למתרחש במציאות ואירועים אקטואליים לקחו חלק מהעלילות של הסדרות. "רוזאן", בכיכובם של רוזאן בר וג'ון גודמן היתה אחת הסדרות היותר קיצוניות ברמת ההתעסקות שלהן בחיי המשפחה הממוצעת של פועלי הצווארון הכחול קשי היום. נושאים כמו זוגיות, הריון בגיל צעיר והומוסקסואליות שעד כה יוצגו רק בנימה הומוריסטית ע"י ארצ'י באנקר, שהיה פארסה של עצמו בתוכנית "הכל נשאר במשפחה", החלו לקבל ייצוג בדרמות ("דגראסי"), בקומדיות ("רוזאן") ואפילו בסדרות לכל המשפחה.

ואז הגיעו שנות התשעים, או ליתר דיוק סוף שנות התשעים, אחרי שכולם סיימו לעכל את קורט קוביין ואת דור ה-X שפשוט לא שם על אף אחד, ואז עלתה הטלוויזיה אפילו שלב נוסף באבולוציה. בנקודה זו, הקהל כבר חזה מראש את דרכיה של הטלוויזיה, התשובות שלה כבר לא חידשו דבר. העולם הסתובב בשנית והטלוויזיה הפכה חיש מהר ליומרנית וצפויה. המקרים היו אותם מקרים, הסיטואציות טופלו באותה דרך וכל נושא כבר הוצג באיזה פרק ב"משפחת סימפסון". העולם השתנה, ואיתו הקהל בבית. סדרות כמו "מי הבוס", "משפחת קוסבי", "הצלצול הגואל" או "אבא חורג / אימא חורגת" אמנם הציגו אלטרנטיבה למציאות ששררה בתקופת "ימים מאושרים" אבל הזמן עשה את שלו ושינה את הקהל בעוד הקונספט של הסדרות קפא על שמריו. הצופים שוב גילו שהטלוויזיה לא מייצגת את המציאות, הם רצו לדעת מה עושים כשהחיים נמתחים מעבר ל-22 דקות. שוב הטלוויזיה נאלצה להתעדכן.

השדרוג השני של הטלוויזיה התבטא בשני מישורים. הראשון היה הבוטות, כשסדרות כמו "אוז" הציגו תמונות של אלימות קשה והתעסקו בחייהם של אסירים בכלא שמור, ובמקביל הביאו סדרות כמו "סקס והעיר הגדולה" ו"הכי גאים שיש" את המהפכה המינית למסך הטלוויזיה ולא חסכו בסצנות רוויות סקס והורמונים. המישור השני בתהליך ההתבגרות של סדרות הטלוויזיה התבטא כאמור במודל התא המשפחתי ואורח חייה של המשפחה המודרנית. הפעם, במקום לקחת בעיה אקטואלית, להכניסה לתוך משפחה מושלמת ולראות כיצד הם מתמודדים עם המשבר (והכל בתוך פרק קצר אחד), בחרו יוצרי סדרות לקחת משפחות עם בעיות ופשוט להציגן, בלי פרקים מיוחדים, בלי מספרי טלפון עם הכתוביות בסוף הפרק. אלו החיים וזה מה שיש.



השינוי הזה הוביל ליצירת ז'אנר חדש של דרמות, כאלה שלא התביישו להציג את המראה מול הפנים ולהראות לצופים את עצמם, משפחות כמו שמשפחות נראות. המודל המשפחתי הוצג בהתאם למה שהוא מייצג היום - כלום. הסדרות של התקופה האחרונה לא פוחדות להציג משפחות הרוסות בהן לא תמיד הכל נפתר רק אם מאמינים בזה ואהבה היא לא התרופה לחיים. הגיבורים החדשים על המסך היו גם חוטאים לא קטנים, אלכוהוליסטים, נרקומנים, מאפיונרים, סתם עקרות בית והיי... אפילו ערפדים.

בדור השלישי של הטלוויזיה, הגיבורים בה הם לא אנשים שהם טלית שכולה תכלת, להיפך. מדובר כאן על אנשים שהם המציאות, שהם אנחנו. הם לא מושלמים, הם יודעים חטא מהו והם לא תמיד כאלה יפים. בניגוד לסדרות מהדור הראשון בהן הגיבור היה גיבור ומושא הערצה, התוכניות של הדור השלישי באו במטרה להראות את הגיבור כאמיתי, כמחוספס ובעל זוויות ורבדים רבים. סדרות הדור השלישי לא נועדו להוות מושא להערצה כי אם מושא הזדהות.

"הסופרנוס" היא דוגמא טובה לסדרה מהדור השלישי. היא אמנם רוכבת על עיקרון משפחת המאפיה וחלק לא קטן מהסיפורים בה סובבים סביב פעילותם של הגנגסטרים האיטלקים חובבי הקלזוני, אבל הסדרה גם התעסקה לא מעט ברובד של שבריריות משפחת סופרנו.

הרעיון לקחת את המאפיה האיטלקית, לה מיוחסים עקרונות וסטריאוטיפים של "משפחה" מאוחדת לכל דבר, בתור גימיק להצגת המציאות כפי שהיא, הוא רעיון מצוין. ראש המשפחה, דון טוני סופרנו, רק נראה כמו מאפיונר קשוח ואב חזק ודורסני, אבל בסדרה אנו מתוודעים לחולשות ולחרדות שלו. הוא הולך לפסיכולוגית, מתמכר לפרוזאק, רב עם אמא שלו, נכשל בניסיונותיו לתקשר עם אשתו וקשה לו להתמודד עם הרצונות של ילדיו.

ב"עקרות בית נואשות", שתגיע בקרוב אל מסכי yes, נערוך היכרות עם ארבע נשים שכל אחת מהן חווה משברים משל עצמה. סוזן (טרי האטשר) היא אם חד-הורית גרושה שנואשת מלמצוא לעצמה קצת אהבה בחיים. לינט (פליסיטי הופמן) ויתרה על הקריירה שלה לטובת גידול כנופיית ילדים רעשנית בזמן שאבא שלהם ממשיך לטייל לו במסעות עסקים. גבריאל (אווה לונגוריה) היא דוגמנית לשעבר שבעלה העשיר מספק לה את כל חלומותיה, ובכל זאת היא רצה לבגוד בו עם הגנן. אליהן חוברת ברי (מרשה קרוס) שהיא בעצם דגם מעוות של אותה אם מושלמת משנות החמישים שחייבת שהכל יהיה נקי ומסודר ושכולם יחייכו וישבו יחד לארוחת ערב. מעין מרתה סטוארט על אסיד.

ארבע הנשים, כל אחת בדרכה מציגה את הייאוש ואת הקושי של המין היפה בחיים המודרניים שאנו מכירים, ובאופן אירוני מציבה כל זה תחת הכיסוי של שכונות הפרברים הכה אמריקניות שאליהן הורגלנו בטלוויזיה מהדור הראשון.



עוד סדרה שאפשר להרחיב עליה בקלות, היא "עמוק באדמה". בפרק השני בעונתה השלישית הוצג תא המשפחה המודרני כפי שהוא. חברי משפחת פישר הציגו כל אחד בתורו את התפוררות הקיום המשפחתי המוכר. נייט חזר לחיים וגילה שהוא איבד אותם. בתמונה הנוכחית הוא מוותר על חייו הקודמים, על הרווקות, על פעילותו בעסקי הלוויות, על ברנדה, ומתמסר לחלוטין לאבהות. אבל משהו לא בסדר בדנמרק. נייט ואשתו ליסה מפחדים לריב זה עם זו מתוך ידיעה תת-הכרתית שריב משפחתי ימטיר עליהם אסון, הם מבצעים ביחד פעולות שנראות לא טבעיות בשבילם, דוגמת השירה המשותפת לבתם התינוקת, רק כדי לשמור על איזושהי אחדות משפחתית.

בו בזמן, מציגים דיוויד וקית' תא משפחתי מודרני משלהם, חד-מיני. הסיפור שלהם הוא מעין פרודיה, מחווה של אלן בול למעריציו בצורה של בדיחה מתוחכמת. לקחת סצנה מוכרת מדרמות ומקומדיות מוכרות, שסובבות סביב מערכת יחסים זוגית, והצגתה ביקום הריאליסטי של בול ו"עמוק באדמה". דיוויד וקית' מנסים ללכת ליועץ לזוגיות, מה שהופך במהרה לטיפול אחד על אחד של קית' והיועץ לאחר שדיוויד ממאן לבוא. בפרק נחשפת דעתו של קית' בנוגע לזוגיות של השניים. אם עד עכשיו הוצגה הזוגיות דרך עיניו של דיוויד, כעת הגיע תורו של קית' שעושה לדיוויד ריאליטי צ'ק משל עצמו. בעוד דיוויד בטוח שהשניים יאמצו בעתיד ילד משלהם, זהו דווקא קית' שמתייחס לעניין בבוז מסוים. זוהי נקודת מפנה ביחסיהם כשקית' הוא זה שמביע דעה. קית' שונא את העובדה שדיוויד לא לוקח עמדה משלו ומעדיף לוותר לקית' כל הזמן, קשה לו להיות המוביל בזוגיות הנ"ל והוא מודה שמבחינתו היחסים האלה מתקיימים מיום ליום. קית' מפחד שהיחסים שלו יהפכו לסתמיים, חולפים כמו סרט נע וחסרי פואנטה, בדיוק כמו אלו של נייט וליסה.

קלייר מקנחת בסיפור שמלמד אותנו על שבירת מוסכמות. היא מקיימת יחסים עם חברה הטרי פיל והמצב נראה אופטימי, לעומת זאת, היא מתקשה להיפתח לכיוון בן זוגה החדש ובמקום זה, היא מתחברת עם ראסל שלומד איתה בכיתת האומנות. היחסים שלה עם פיל פונים לכיוון אחר כשהיא מגלה שלפיל אין כוונות דומות לשלה בכל הנוגע ליחסים ביניהם והוא יוצא גם עם נשים אחרות. למרות זאת, השניים ממשיכים ביחסיהם והם נראים להוטים לא פחות, גם לאחר הגילוי.

בפרק אחד ראינו כיצד נשברות המוסכמות בנושאי המשפחה, כשכל אחד מילדי משפחת פישר מסתבך בתוך מערכת יחסים שהוא עדיין לא בטוח מה הוא מוצא בה. אפילו רות' מתקשה לשמור על אחדות המשפחה שלה כשהיא מתלבטת בנוגע לדרכי הפעולה שעליה לנקוט כדי לעזור לאחותה שרה שעוברת תהליך גמילה מכדורי הרגעה.



זוהי המציאות, זה קורה במשפחות הכי טובות. קריסת התא המשפחתי היא רעידת האדמה שחולפת על פני הטלוויזיה בתקופה האחרונה. סדרות כמו "עמוק באדמה", "עקרות בית מיואשות", "הסופרנוס" ואפילו ".The O.C" מציגות את נפילת מעמד המשפחה ומראות לנו שכבר מזמן אין שחור ולבן ושהטובים לא תמיד מחייכים, וגם הם מעשנים ג'וינט מדי פעם. מותק, אנחנו כבר לא בפלזנטוויל.