מדובר פה בכוח. למי יש אותו, ומי יודע להשתמש בו.

אלו המלים הראשונות שנשמעות בעונה השביעית, ומהוות במידה רבה את המוטו שלה. עד עכשיו גילינו למי יש הכוח הזה. הרוע הראשון. הפוטנציאליות. ספייק. ווילו. ווד. הקוטלת. אבל מי באמת יודע להשתמש בו?

אם ב"פוטנציאל" עסקו בפוטנציאל, שהוא כוח שלא בא לידי שימוש, הפרק הזה עוסק במימוש הפוטנציאל ובניצול הכוח.

זה לא שהדמויות שלנו לא יודעות כוח מהו, אבל אצל כל האנשים מהצד ה"טוב" קיימת רתיעה ממנו. כבר ראינו ב"הביאו את הלילה" שבמאבק של טוב מול רע ה"רעים" אקטיביים וה"טובים" פאסיביים - ללא ספק השפעה של המוסר הנוצרי של הושטת הלחי השנייה. ילדים טובים לא הולכים מכות. ילדות טובות שותקות ולא אומרות מה הן רוצות ומה הן חושבות. אבל פה נדרשת עוד מהפכה מחשבתית - גם אם הכוח הוא באמת פיתוי מסוכן, אין לפחד להשתמש בו, וכמו שאמר ז'בוטינסקי "כי שקט הוא רפש... למות או לכבוש את ההר".

הכוח מתקשר עם פיתוי, עם כניעה ליצרים, ועם חושך - ועם סוג מסוים של אובדן אנושיות. כי במלחמה אנחנו נדרשים לעשות גם מעשים אכזריים ולא-אנושיים, בשביל הטוב הכללי. ובעולם של "באפי" כל אלה תמיד מסומלים ע"י השדים. מי שנכנע להם מאבד את האנושיות, את הנשמה, ומה ההבדל בינו לבין שד? לכן, פעמים רבות בפרק רואים את המוטיב של החלפת אדם בשד ולהיפך, כמטאפורה לאיבוד האנושיות.

בתחילת הפרק שוב חולמת באפי חלום נבואי, ובחלומה, הפוטנציאלית קלואי נראית כמתמוטטת תחת הלחץ. אבל זה לא הכל. הקוטלת הראשונה, מיודעתה משכבר הימים, מתקיפה את באפי באותו מסדרון תוך שהיא צועקת לה "זה לא מספיק!".

בסצינה סתמית-לכאורה מופיע בפעם הראשונה בפרק מוטיב החילופין של אדם ושד - אניה מקטרת על בחירתה להפוך משד לאדם, ספייק דווקא מתגאה בהחלטתו להפוך לאנושי יותר. אבל האם האנושיות הזאת היא מה שגורם לו לברוח מן הקרב כדי להגן באצילות על אניה?

גם באפי מודה שזה לא מספיק. ב"מסדר המפקד" שעורך ווד, הצבא נראה ערוך. החיילים מתאמנים, החניכה הבעייתית מונתה להיות חניכה תורנית כמקובל, המכשפה מכינה נשק, והערפד חוזר עכשיו מקרב עם שד.



אבל באפי יודעת את האמת: החיילים עדיין פאסיביים מדי, החניכה התורנית מתלהבת יותר מדי, המכשפה מפחדת לכשף, הערפד ברח מהקרב, וסביר להניח שחלקם ימותו. אולי בהשפעת החלום בלילה, היא אומרת "זה לא מספיק". לא סתם כשווד אומר על ווילו "תזכירי לי לא לעצבן אותה", היא ממלמלת "אולי היה עדיף אם כן". משהו צריך להיעשות, אבל לא ברור בדיוק מה.

דווקא רגע של אופטימיות וצחוק עם דון, הופך בן רגע למקפיא-דם, כשמתגלה לנגד עיניהם המראה הנורא של קלואי תלויה ומתה. הקוטלות הקטנות מזועזעות, ובצורה כה מוכרת הופך בית סאמרס שוב לבית אבלים. באפי, שקברה הרגע את הגופה, חוזרת עם האת ונושאת כמה מלים, כמקובל.

מישהו רוצה לומר כמה מלים על קלואי?
אז אני אגיד.
קלואי היתה אידיוטית.
היא היתה מטומטמת. וחלשה. וכל מי שממהרת להיות הגופה הבאה שאקבור, זה קל. פשוט תחשבו על קלואי ותעשו כמוה. ואני אמצא לכן מקום לידה וליד אנאבל.

כמו ב"הביאו את הלילה", גם כאן נושאת באפי נאום עם טוויסט מפתיע. אבל כאן הכוונה היא לזעזע. זוהי נקודת המשבר, והזעזוע צריך לקרות. באפי גם יודעת שאסור לתת לבנות זמן לשקוע באבל - גם ככה מצבן הנפשי מעורער והן חייבות להישאר חזקות וממוקדות בקרב, כמו פגועי הלם קרב שנשלחים בחזרה אל המלחמה. הכל מכוון.

ובאפי מכוונת כדי לפגוע - אין אף אחד שיוצא נקי מהמתקפה הארסית שלה. היא לא מתרשמת מהמאמצים שלהם עד היום, בדיוק כמו שהראשון לא מתרשם. "אתם רוצים להפתיע אותו? תפתיעו את עצמכם!". הדרישה הזאת מכוונת לכולם - קודם כל מופנית הדרישה הזאת אל הקוטלות, מהן היא דורשת להפסיק לסמוך עליה, אבל מלבד הקוטלות, להן כבר יש תפקיד מוגדר, היא דורשת משהו גם מהאחרים - למצוא לעצמם תפקיד, להיות שימושיים, או לעזוב - במלחמה כמו במלחמה אין יותר מקום לנחמדות או לאשליות, ומי שלא עוזר - מפריע.

כאשר קנדי (כמובן) מתמודדת עם באפי ואומרת לה "את אפילו לא האדם הכי חזק בחדר. ווילו חזקה יותר", באפי משיבה, שבניגוד לווילו, היא משתמשת בכוח שיש לה. וכאן מובלעת גם הדרישה מווילו - להתגבר על הפחד מן הרוע ולנצל את הפוטנציאל שלה. עוד יותר מעליבה הדרישה מספייק. באפי לא מתרשמת מהפוזה הקשוחה שלו - היא יודעת שהוא לא נותן את עצמו "עד הסוף", ונהיה רכרוכי. ממתי ספייק בורח מקרב עם שד בטענה שזה "הדבר ההגיוני והשפוי"? ספייק? הגיוני? שפוי? אין פלא שאניה קוראת לו "Wimpire" כשהוא מתבכיין "אבל עשיתי את זה בשבילך!". באפי דורשת את ספייק הישן, המסוכן, "שניסה להרוג אותי כשנפגשנו". לכן היא גם פותחת את ערכת החירום לקוטלת - אם היא דורשת מהאחרים להשתמש בכל מה שיש להם, גם היא צריכה לעשות כך.

מעניין לראות מן הסצנה הזאת ומאלה שאחריה עד כמה באפי מתפתחת בכישורי המנהיגות שלה. לא מספיק סתם לדרוש ציות - היא מזהה את הבעיה בכוח שלה, מבינה מה צריך לעשות, ומבהירה זאת לאנשים - גם אם צריך לזעזע ולהעליב אותם בשביל זה. היא מצליחה לאתגר את הפקודים שלה, תוך שהיא מראה גם אומץ ודוגמה אישית מרשימים מאוד.

הסצנה שלאחר מכן היא מהמפחידות בתולדות הסדרה. הצללים הנעים מעצמם, קריאות תופי השבט והצרחות, סיפורה של הקוטלת הראשונה שנכבלה לאדמה, והקסמים שמקבלים חיים משל עצמם, מבהירים לנו שמשהו אפל ומסוכן מאוד קורה כאן. ובאפי, נאמנה לעצמה, ממלמלת "אני חייבת להיכנס" וקופצת לתוך פורטל.



- את לא יודעת למה את נכנסת
- זו בדיוק הנקודה
- איך נחזיר אותך?
- תמצאו דרך

אם לוקחים סיכונים - אז עד הסוף. אין מקום להיסוסים ולחרטות. החברים נשארים לבד? שיסתדרו - משבר כזה הוא בדיוק מה שהם צריכים.

וזה עובד. בלי באפי שתגונן עליהם, הם נאלצים לחשוב ביצירתיות. כולם הופכים להיות אקטיביים יותר: דון מדרבנת את ווילו לחשוב לעומק, אניה(!) תורמת מהידע הישן שלה על כישוף, ספייק נוכח לדעת שבאפי צדקה והוא כבר לא אותו לוחם של פעם, והוא יודע מה הוא צריך כדי להחזיר קצת מעצמו הישן.

כאן מתגלה הסוד הנורא: הקוטלת הראשונה נוצרה מתמציתו של השד שהוכנסה בכוח לתוך נערה צעירה, שנכבלה לאדמה ע"י חבורת גברים מנהיגים. החטא הקדמון הזה הוא, יותר מכל, מעשה אונס, ובאפי אומרת זאת במפורש: "לא הגעתי לפה כדי להתעבר מאבק שדים". גם המשפטים הנאמרים לה הם דו-משמעיים, נשמעים כמו משפטים של אנס: "בשביל זה הגעת לפה", "אל תילחמי".

גם הפגישה הקודמת של באפי עם הקוטלת הראשונה סובבת סביב הפחד של באפי שתפקיד הקוטלת הופך אותה לאנושית פחות. אין פלא שהיא מסרבת להצעה לקבל עוד ועוד כוח במחיר של איבוד עוד אנושיות.

בנקודה זאת נראה המוטיב במלוא חריפותו - באפי צריכה להחליט אם היא מוכנה "לבצע את ההחלפה". כשנכנסה לפורטל, מקומה בעולם הוחלף ע"י שד, שאח"כ מוחזר כדי שהיא תוכל לצאת. דבר דומה מנסים לעשות לה אנשי הצללים - להחליף עוד מן האנושיות שלה בתמצית של שד. האם יש קשר בין שני הדברים? אילו היתה מסכימה - האם היתה נשארת שם והשד היה מחליף אותה בעולם שלנו? לא ברור.

קשה לפספס את האידיאולוגיה הפמיניסטית של הפרק, בין אם היא נאמרת במפורש או במרומז. חבורת "אנשי הצללים" הם האבות הרוחניים של "מועצת הצופים" - חבורת גברים חלשים שמנסים לשלוט בקוטלת ולנצל את כוחה. אבל באפי עצמאית ומודעת מדי. למשל, כשהם אומרים "בשביל זה הבאנו אותך לפה", באפי עונה "חשבתי שאני הבאתי אותי לפה". וכמעין שידור חוזר של "נקודת ביקורת", גם כאן מורדת באפי בממסד הפטריארכלי כדי למצוא את דרכה בעצמה. גם הפרק ההוא עסק בכוח - בתגלית של באפי שהכוח האמיתי נמצא אצלה ולא אצל אלה שמנסים לשלוט בה.



יש כאן כמה סוגי דיכוי. הדבר הראשון שמרתיע את השד הוא הצרחה של באפי - כמו ב"Hush". הניסיון להשתיק את הקול הנשי לא יצלח כי כאן מדובר בבאפי. ולא סתם אומרים אנשי-הצללים בפליאה "הנערה הקודמת לא דיברה כל כך הרבה". באפי עושה מה שאמורה היתה לעשות כל קורבן אונס - צועקת, נלחמת, ומכסחת להם את הצורה.

"אתם לא מבינים! אתם חיללתם את הנערה הזאת. גרמתם לה להרוג בשבילכם. כי אתם חלשים. אתם פאתטיים. וברור שאין לכם כלום להראות לי!". בצורה סמלית ביותר היא שוברת את השלשלאות של הדיכוי, ועוברת להרביץ בהם תורה פמיניסטית עדכנית, גרסתא דרבתנו זינה. אבל באיזו זכות באפי בוחרת בכך? האין זו צביעות? בזמן שהחברים שלה מסתכנים בחוץ, עושים בדיוק את מה שהיא דרשה מהם לעשות ומתקרבים בצורה מסוכנת לאיבוד האנושיות שלהם, באפי מסרבת לאותה מתת בדיוק. אז כן, אפשר לראות בכך צביעות, אנוכיות, או טיפשות, אבל זה לא בדיוק מתאים לבאפי, שלאורך הפרק קיימה את מה שדרשה מאחרים. ואפשר גם להסתכל על זה בצורה אחרת.

באפי לא דרשה מהאחרים להשיג עוד כוח. היא לא דרשה מהם לוותר על האנושיות. היא דרשה מהם להשתמש בכוח שכבר יש להם, ולא לפחד ללכת על הסף. שורש הכוח של ווילו ושל ספייק מצוי באופל. גם זה של באפי. אבל באפי שולטת בכוח הזה כדי להשתמש בו לטוב, וכך היא גם דרשה מספייק ומווילו.

אגב כך ניתן לשים לב לדמיון ולהבדל בין ווילו לספייק. מצד אחד, שניהם מפחדים שאפילו צעד קטן בכיוון ה"אפל" יכול לגרום להם להיסחף. מצד שני, יש הבדל בדרך שבה הם מקבלים אותו: ספייק תמיד נהנה ממנו, בעוד שווילו סבלה. אצל ספייק זהו חלק באופיו שהוא כלל אינו מתבייש בו (בניגוד לאנג'ל שחרטתו על חטאי העבר מובילה לדיכוי מוחלט של כל מה שיכול להיות אנג'לוס - ועוד על כך בהמשך). ספייק נהנה מהריגוש בקרב ובסיומו אפילו מדליק סיגריה.

עד לשניות האחרונות של הפרק נראה כאילו הכל הוכתר בהצלחה. הפקודים גילו יוזמה, הגברים הרשעים הוכנעו, וכולם בטוחים. אבל רק באפי יודעת מה שאף אחד אחר לא יודע - אי שם בתחתית פי השאול, מחכה צבא עצום של טורוק-האן לקרב הסופי. ובאפי תוהה - האם הבחירה לוותר על הכוח שהוצע לה היתה נכונה? וכמה אפשר באמת להאשים את אותם אנשי הצללים - הרי הם עשו בדיוק מה שבאפי מטיפה לו - לנסות לעשות את הדבר הנכון, גם אם האכזרי והלא-אנושי, במסגרת מלחמת ההישרדות של המין האנושי?



נקודות מעניינות בפרק:
הבחירה שהוצבה בפני באפי דומה לבחירה שהציב סקיפ לפני קורדיליה בפרק "יום הולדת" של "אנג'ל". קורדיליה בחרה לקבל את ההצעה.

למשך שנייה אחת, ברגע פתיחת השער, הופך השיער של ווילו לשחור ומייד חוזר לצבעו הטבעי.

התגלית החדשה מחזקת את המשמעות של הדיאלוג בין באפי לאמפאתה ב"נערת האינקה" על נסיכת האינקה שהוקרבה לחושך "הם אמרו לה שהיא היחידה, שרק היא תגן על אנשיה מפני עולם האופל. הנבחרת. היא הוצעה כקורבן והלכה אל מותה. מי יודע על מה היתה צריכה לוותר כדי לקיים את חובתה לאחרים?" כבר אז היתה אנלוגיה לגורלה של הקוטלת, אבל בעידן התמימות הזה ה"אשמים" היו כוחות מעורפלים של גורל קוסמי, ואילו כאן האשמה היא, כרגיל, בגברים.

רובין ווד מעביר לבאפי את ערכת הקוטלות, שהיתה אמורה לעבור תמיד אל הקוטלת הבאה, אבל אחרי שאמו מתה היה לו קשה להיפרד ממנה. זה מעשה חסר אחריות - מי יודע אם קוטלת אחרת לא היתה נזקקת לערכה הזו? ייתכן שיש כאן רמז חשוב - בעניינים מסוימים, ווד נותן עדיפות לרגש הסנטימנטלי שלו על פני מה שחשוב למשימה.

מעניין לציין שהפרקים ששודרו באותה תקופה ב"אנג'ל" (אמצע עונה 4) עסקו גם הם בנושא זה בדיוק. החבורה משחררת את אנג'לוס שבתוך אנג'ל לאחר שהגיעו למסקנה שרק הוא יוכל להילחם ב"חיה" (חלק מזה נובע מכך שההדחקה של אנג'לוס כה חזקה עד כי הידע שלו לא נגיש לאנג'ל).

דאג פטרי הוא תסריטאי נהדר אבל בפרק הזה הוא גם מצטיין בבימוי. הפרק הוא מן המרשימים ביותר מבחינה אסתטית ומבריק בתאורה, זוויות צילום, ואפילו מוסיקה - סצנת הקרב של ספייק מלווה במוסיקה קצבית כאילו היא חלק ממשחק מחשב אלים. הסצנה במדבר באפריקה מצולמת בחשיפה חזקה שמעניקה לה אסתטיקת "פילם שרוף" נהדרת ובהמשך נעשה שימוש מצוין במצלמה מרחפת כדי להראות את נקודת המבט של השד המתקרב אל באפי מלמעלה למטה.



הפרק מזכיר במידה רבה את "הביאו את הלילה", ואפילו השמות נראים כוריאציה או המשך זה לזה. כמו באפי בפרק ההוא, ספייק מגיע למסקנה הנכונה רק אחרי שהוא חוטף מכה קשה ומאבד את ההכרה - ומתעורר כאדם "חדש" ושונה.

הפרק מתקשר יפה עם "חסרי מנוחה". בפרק ההוא הקוטלת הראשונה כבולה לתקרה, בו נראה גם התיק שווד נותן לבאפי - באפי מוציאה מתוכו בוץ ומורחת על פניה - רמז ל"כניסה" לתפקיד הקוטלת מן העבר? כמו-כן, כשבאפי אומרת לאדם "אנחנו לא שדים", הוא עונה לה "האומנם?".

כמו ב"המתנה", גם כאן באפי קופצת לתוך שער אנרגיה, וגם כאן החברים שלה הם אלו שיחזירו אותה. יתכן שיש כאן הערה נוספת על כך שבאפי שונה מן הקוטלות הקודמות בתמיכה שיש לה ממשפחה וחברים.