המסך המפוצל

המקום המזוייף

תוכניות הילדים החדשות שאמורות להטמיע ערכים ותובנה, בוחרות בדרך ה`קולית` שקרוב לוודאי תתפוגג במהרה. מה עשינו בזה?

מאת: דודו כהן

פורסם: 21-09-2001
1 תגובות
ביום א` האחרון, בשעות הבוקר המאוחרות, זיפזפתי בנחת בין הערוצים הרבים שבטלוויזיה החדשה והסטריאופונית שלי, והתעכבתי-קמעא על תכניות הילדים המשודרות באותה שעה: "זאפ" בערוץ הראשון, "הדיבורית" בערוץ 6 ו"רחוב סומסום", אשר שודרגה לפני מספר שנים לגרסה ערבית למחצה - דבר אשר נראה מביך במיוחד בשנה האחרונה (מעניין אם גם קיפי מכין מטעני נפץ).

באותם רגעים, למרבה המבוכה, עשיתי זאת להנאתי הפרטית (והמשועממת-פחד), אולם בבוא הדקות המיותרות, אותן שרפתי על שטויות אלה, התחלתי לשקול בכלל אם כדאי לי להביא ילדים לעולם, בבוא העת, אם כל מנת המשכל שלהם תורכב מחידות כמו "מלפפון הוא יותר ארוך או יותר ירוק?", כפי ששאל אחד המנחים בערוץ 6 את אחד הילדים שהתקשרו לאולפן. מתברר כי את כל הסדרות הטובות והיפות של שנות נעורינו (פינוקיו, הדרדסים, נילס ומרקו האינסופי) מחליפות כעת תכניות גרועות וטיפשיות לחלוטין, אשר גם אם ברצונן להעביר מסר חינוכי כלשהו - חיסכון במים, אחווה ואהבת הזולת, לדוגמא, הן מעבירות זאת בצורה אופנתית וקולית, חסרת כל אמת מוכחת, כלומר: אם בפרק מסויים של "הדרדסים", למשל, מוסר ההשכל היה חסר השתחצנות ושיוויון לכל, אזי בפרק הוצג סיפור על דרדס שחצן אשר בסופו של דבר מגלה שאין כמו היחד וכו` וכו`. בערוץ הילדים (וגם ב"זאפ" בערוץ 1, הגרועה קצת פחות) יציגו את דנה דבורין, טל מוסרי ושאר חבריהם, הצפונים המושלמים, כביכול, יעמידו תפאורה לבנה ו"קדושה" ויכתבו להם מילים נטולות משמעות וכוונה אמיתית, ויאללה לשיר. העיקר הפוזה, התפאורה וההוכחה המופרכת ש"אנחנו מחנכים את הצופים".

זוכרים את "דובי דוברמן"? הכלב שעזר לכולם לחצות את מעברי החצייה בביטחה וכל זה? אז לפני מספר שנים, ואולי היתה זו ראשיתה של תרבות הפוזה, החל לו קמפיין "קסדה בראש טוב", בכיכובו של קובי אוז. לאותה מנטרה לא היו נימוקים משכנעים כמו לאותו "דובי דוברמן" (אשר "הציל" את הילדים מדריסה לאחר שלא מילאו את הוראות החצייה המתבקשות), והתוצאה? "קסדה בראש טוב" עודדה את הילדים לשימוש בקסדה לא בגלל שזה מועיל, טוב וחיוני, אלא בגלל שזו עכשיו האופנה החדשה. אם זה עזר למישהו במשהו, אזי המדובר רק בילדים המושפעים מכל איזה ג`ינגל קטן ברדיו, אך לאחר שהפסיקו לשדר אותו ההשפעה פגה, מכיוון שלאותם ילדים מושפעים, זה כבר לא קול לרכב על האופניים עם קסדה. מנגד, אם היו מקרינים סרטים (או אפילו ג`ינגלים) מחנכים, אשר היו מסבירים ומדגימים באופן מנומק ברור יותר מדוע יש לחבוש קסדה, סביר להניח שזה היה משפיע על קבוצה נרחבת יותר, ואז גם ההשפעה היתה נותרת לזמן ארוך יותר.

תוכניות הילדים של פעם לימדו אותנו הרבה דברים, חינכו ועיצבו במעט את האישיות, אולם תכניות הילדים אשר משודרות כיום (ולא רק כיום, בכלל החל מתחילת אמצע שנות התשעים), הופכות את הילד לעוד צרכן עדרי של אופנה, לוק וקוליות, ומוצצת ממנו את כל האמת הפנימית שהיתה אמורה לשכון בתוכו.

דבר אחרון: נראה לכם שבעוד כמה שנים הילדים של היום יגדלו ויזכרו באהבה ובהערכה את "המגנט", "פוקימון" וה"טלאטביז" כסדרות מופת, אשר לימדו אתם הרבה על החיים? אני בטוח שלא.