המסך המפוצל

סכפ``ש אנג`ל: שינה עריבה

פרק שישה-עשר: Sleep Tight

מאת: ברק דיקמן

פורסם: 09-02-2004
167 תגובות
לכל סדרה יש את רגעי השיא הנקודתיים הללו, את הפרק האחד, לפעמים אפילו יותר מפרק אחד, שלוקח אותה למחוזות חדשים, מגדיר אותה מחדש, מבהיר לצופיה הנאמנים מדוע מדובר בסדרה כל כך מיוחדת, כל כך מרגשת, כל כך משובחת. אצל "באפי" זה היה "ההתהוות" (לפחות מבחינתי, עבור אחרים, מדובר בפרקים מוקדמים יותר) על שני חלקיו, כמו גם פרקים נוספים, אצל "אנג'ל" קצת קשה למצוא פרק ייחודי שמהווה רגע שיא ייחודי וחזק. הסיום של “המבחן" מהעונה השנייה היה פרק שהצליח לעשות את זה. “Sleep Tight", הפרק הנוכחי, הוא פרק מפתח בסדרה והוא מצליח לעשות את זה שוב, בגדול יותר, עם הרבה יותר רגש, ועם קונפליקט אחד ענק במרכזו.

הפרק נפתח באותו דף בודד עם שש המילים אותם תירגם ווסלי מהנבואה. אותה נבואה שאכן עומדת להתגשם, לפחות על פי אירועי סיום הפרק הקודם, "נאמנות". האב יהרוג את בנו. ווסלי בטוח בכך לחלוטין. הוא מאמין בזה. ועכשיו - האב גם מתחיל להתנהג מוזר. מאוד מוזר. הוא שש אלי קרב, מכה את השדים התורנים בחדווה שלא אופיינית לו, שותה המון המון דם, אפילו יחסית לערפד רעב ורגע השיא - אנג'ל מתעצבן על קונור, על בנו, אותו הוא אמור להרוג ממש עוד מעט, לפחות ע"פ הנבואה. אפילו שאר החבורה, פרד, גאן ולורן, שלא שמעו עליה בכלל, פוחדים לשלומו של קונור בגלל הטירוף המשתולל של האב. "שתוק כבר, קונור" אומר המלאך וגם "אם הוא ימשיך כך, הוא לא עומד להיות תינוק זמן רב". האבא מאיים, כמעט בפירוש, שהוא עומד להרוג את הבן.

אבל אז מסתבר שלהתנהגות המוזרה אחראית ליילה, ששילבה בתוך הדם הרגיל שאנג'ל נוהג לשתות את דמו של בנו, גורמת לתאוות הדם שלו לשבור שיאים ומבהירה לכולנו דבר חשוב: אנג'ל, גם כשאינו אנג'לוס, הוא עדיין ערפד. הנשמה שנכפתה עליו הפכה אותו מיוסר, אבל לא שינתה את המהות שלו. ביסודו, אנג'ל עדיין אוהב לשתות דם אנושי. ההינזרות שלו מדם אנושי ריככה אותו, הפכה אותו לערפד רגוע, שמתנהג יפה ומציל את החפים מפשע, אבל השתיה מדמו של קונור, עוררה בו את היצרים הקדמוניים ההם, את יצרי החיה, את הצד הערפדי שבו.

וזה מתקשר בדיוק אל מה שג'סטין אומרת לווסלי כשהאחרון בא לביקורו השני. "הוא ערפד. סוף הדיון". מבחינתם של הולץ וג'סטין, כשזה מגיע לערפדים, אין גווני ביניים. יש שחור ולבן. אם הוא ערפד - הוא רע. ווסלי יכול לקרוא לאנג'ל באיזה שם שירצה, עבור הולץ הוא תמיד יישאר אנג'לוס, הערפד האכזר שרצח את משפחתו. שוב אותו דיון ישן בנוגע לטוב מול רע והאם יש רעים שיכולים להיות טובים וטובים שיכולים להיות רעים? האם מותר להרוג אנשים כי הם עוזרים לערפדים?

ג'סטין עדיין לא בטוחה שזה בסדר לפגוע באנשים. היא מפחדת שכחלק מהקרב מול אנג'ל הם עלולים לפגוע בחלק מהם. הולץ ממהר לתקן אותה שהם עלולים להרוג את כולם, את כל האנשים שעוזרים לאנג'ל. וג'סטין משתכנעת. כי ג'סטין, היא זו שבמהלך האימון של כנופייתו הגדלה והולכת של הולץ מסבירה לאחד החיילים ש"אף פעם, אף פעם אל תבטח בערפד". ערפד הוא רע. ורע זה רע. לא משנה אם יש לו או אין לו נשמה. וזה בסדר להרוג אנשים שעוזרים לו.

קיימת מערכת יחסים מאוד מתוחה בין ווסלי לבין הולץ וג'סטין. הוא לחלוטין לא בוטח בהם. גם ג'סטין, מצידה, לא ממש בוטחת בווסלי. היא גם בטוחה שווסלי נמצא שם כדי לדקור אותם בגב, דבר שווסלי מבהיר מייד לאחר מכן שהוא בחיים לא יעשה. כדאי לזכור את חילופי הדברים הללו, בפרט את הרגע בו חוטף ווסלי את הסכין מג'סטין ומצמיד לה אותו לגרון, כשנגיע אל החלק האחרון של הפרק. דווקא הולץ כן בוטח בווסלי. או לפחות כך הוא אומר. או לפחות הוא בוטח בכך שווסלי ילך לפי הדרך שהולץ רוצה שהוא ילך בה, דרך שתמלא את מטרתו.



הולץ לא מסתפק בכך, הוא מציע לווסלי את התפוח שלו. הוא מנסה לגרום לווסלי לטעום מפרי עץ הדעת, לגרום לו להבין שהוא טועה ושהם צודקים. אלא שווסלי לא ממש מתפתה לאכול את התפוח.

יש פה משחק מאוד מעניין בין האופי של ווסלי, שגורם לו להחליט לעשות דברים מתוך תחושה מסוימת של עליונות ושל התנשאות. הוא פוגש את הולץ תוך כוונה לגרום לו להבין שהגישה שלו שגויה, והולץ, שיודע את זה, מנצל את זה לטובתו ומערים עליו. נוצר מצב שבו ווסלי בטוח שהוא בשליטה, בעוד שמי שאחראי על מהלך העניינים של הפרק כולו (להוציא את הסוף) הוא בעצם הולץ, שמתמרן אותו.

הפגישה הטעונה בין ווסלי להולץ וג'סטין מסתיימת עם האולטימטום של הולץ, שמבהיר לו שהוא מתכוון לתקוף אם ווסלי לא יבצע את המעשה ביממה הקרובה. בשלב הזה, ווסלי לא זקוק לתמריצים נוספים. הוא יודע בוודאות שהאב יהרוג את בנו ושלמרות ההבדל העצום בגישה שלו ושל הולץ, אין לו ברירה אלא לעשות כדברי הולץ, אם הוא לא רוצה שהמשפחה שלו תיפגע.

ווסלי ממהר לחזור למלון ובדרך זוכה לביקור נימוסין מג'סטין. הדו-שיח שמתנהל בין שניהם נועד בעצם לשכנע אחד את השנייה בצדקת דרכי השניים. אלא שהוא רק גורם לכל אחד מהם להתחפר בעמדה שלו. אבל מבחינתה של ג'סטין (ולמעשה גם של הולץ) יש לשיחה הזאת גם מטרה נוספת: להטעות את ווסלי שוב. היא אומרת לו - ומשקרת - שהולץ שנתן לווסלי את מילתו, עומד לעמוד בה. בפועל, הולץ לא יחכה יממה שלמה ויתקוף מספר שעות מאוחר יותר את המלון, בידיעה הברורה שהוא עושה את זה רק אחרי שווסלי לקח את התינוק ובמטרה להעניק לג'סטין את הזמן הדרוש לה כדי לחסל את ווסלי ולחטוף את קונור.

אם סיכמנו שהפרק הנוכחי הוא פרק מפתח בסדרה, פרק שהצליח להגדיר אותה מחדש, הרי שהגענו למעשה לרגע המפתח של הפרק. הרגע בו ווסלי חוזר למלון ומתחיל לארוז את הדברים עבור קונור התינוק. ונתקל בלורן. ווסלי ממהר, אין לו זמן, הוא עסוק בחטיפת התינוק, בהצלתו מפני האב שעלול להורגו, במניעת הולץ מלקיים את האולטימטום ולטבוח את משפחתו. קונור מיילל. ווסלי צריך להרגיע אותו. קונור לא צריך לדאוג, זה ווסלי, הדוד שלו. ועכשיו, ווסלי גם עומד לשיר לו שיר ערש.



פלאק.

זה בערך מה שעבר במוחו של ווסלי כחמש שניות לאחר מכן. פלאק. זו היתה טעות. פלאק. לורן הבין הכל. פלאק. חייבים לעשות משהו בנדון. פלאק, פלאק, פלאק - ווסלי מכה את לורן, גורם לו לאבד את הכרתו, אפשר להמשיך כרגיל.

חמש השניות הללו, אם צריך לתמצת, הן הנקודה המדויקת שהופכת את הפרק הזה מסתם "טוב" לענק. למופלא. למבריק. האירועים שבאים בעקבותיו, כמו גם הדברים שצריך להגיד עליהם, מהווים המשך ישיר לחמש השניות המבריקות הללו.

ואחרי שהדברים הללו נאמרו אפשר גם לנסות ולחפור קצת יותר לעומק. ווסלי שר לקונור שיר ערש כדי להרגיע אותו, אבל הדברים שקרא לורן בתוך ראשו של ווסלי בעקבות השירה הזאת, חשפו בפני השד הירוק והחביב כמה סודות שעליהם שמר ווסלי עד לנקודת זמן זו. אותו שיר ערש, שהפך את ווסלי למפלצת בעיני לורן, מהווה הקבלה מעניינת לשיר בפתיחת הפרק, אותו שיר שהפך את הזמרת לשד של ממש, במהלך הפזמון. שני השירים היו פסטורליים ומרגיעים, אך מעשה השירה חשף דברים נסתרים.

בכלל, השיר הרגוע בהתחלה, זה שהוציא את השד מגופה של הזמרת בעלת הקול הנעים מפתיחת הפרק, מהווה הקבלה לפרק עצמו. גם הפרק, כמו השיר, מתחיל בצורה רגועה, כשכל החבורה יחד, מחייכים, יש שמש בחוץ. אידיליה. והסיום? מנוגד לחלוטין: המפלצת, שוב כמו בשיר, פורצת מבפנים, כשווסלי בשגיאתו, מוסר לאויב את התינוק.



אז לורן נוטרל, הוא לא יהווה בעיה בדרכו של ווסלי להציל את הבן משיניו החדות של האב, אבל אז חוזר האב עצמו למלון ובעקבותיו גם פרד וגאן, והמצב הופך להיות בעייתי יותר. ווסלי נאלץ לשקר בדרך אל המטרה, שמקדשת, עבורו, את האמצעים. "לורן יצא" הוא מסביר לאנג'ל וחבורתו. "ואני לוקח את קונור, כפי שסיכמנו", ממשיך ווסלי עם השקר של עצמו.

"שינה עריבה, ביג גאי, אבא יראה אותך ממש בקרוב" אומר אנג'ל לקונור במה שיהיו מילותיו האחרונות אל בנו התינוק.

עוד לפני שלוקחים בחשבון את התוצאות הסופיות של ההחלטה של ווסלי לברוח עם קונור, צריך לנסות ולהבין מה גרם לו לעשות זאת. נכון, היתה נבואה. נכון, מסוכן להשאיר את קונור בידיו של אנג'ל, כי אנג'ל עומד לחסל את בנו. והיה גם אולטימטום. הכל נכון. אבל השיקול של ווסלי היה מוטעה לגמרי. למה הוא לא סיפר הכל ללורן, פרד וגאן? למה הוא לא סיפר כלום לאנג'ל? למה הוא לא בטח בחבריו הותיקים? מה בעצם היה כל כך מפחיד באולטימטום של הולץ? האם חברי "אנג'ל חקירות", המשפחה של ווסלי, לא עמדו בצרות גדולות יותר וניצחו? בסכנות קשות יותר ושרדו?

אלו שאלות נוקבות וקשות, שלא בטוח שאפשר לענות עליהן בצורה סבירה. אבל מה שחשוב לנסות ולהבין כאן, וזאת למרות דיעות אחרות שנשמעו בעניין הזה, שווסלי, למרות ההחלטה הלא בהכרח נכונה שלקח על עצמו, נהג ע"פ אמונותיו. הוא האמין שזה לא יהיה נכון לשתף את שאר החבורה בחששותיו, בנבואה המפחידה. הוא חשש, כנראה, שהם יתייחסו אליה בזלזול, הרי לא באמת הגיוני שאנג'ל יחסל את בנו. זה אנג'ל. והוא הרי אוהב את קונור. ווסלי ידע בוודאות שהם לא יקחו את הנבואה ברצינות המתבקשת, דבר שיוביל למותו של קונור, ואת זה - הוא פשוט לא יכל להרשות לעצמו. אז הוא שיקר להם, חטף את קונור, ובכך חשב שהוא מבטיח את שלומו.

למעשה, הדבר שהפיל את ווסלי היה הצד השכלתני שלו. במקום לסמוך על האינסטינקט שלו ולשתף את החבורה בחששותיו הכבדים, הוא בחר להאמין לנבואה ולסימנים, וללכת עם השכל. ווסלי טעה. אבל מבחינתו - לא היתה לו שום אפשרות לדעת את זה.

כי הולץ שיקר לו ולא עמד במילתו. ג'סטין עבדה עליו פעם נוספת כשבאה אליו נפוחה ממכות וסיפרה לו שכל מה שווסלי אמר שיקרה אכן קרה ושהיא תהרוג אותו, את המנוול. אלא שמדובר בטריק שפל וכשווסלי מתקרב אליה, ג'סטין מצליחה, ברגע מחריד אחד, לשסף את גרונו ולקחת ממנו את קונור. את אותו ווסלי שאמר לה שהוא בחיים לא היה דוקר מישהו בגב. היא הרי לא מאמינה לו ולכן היא עשתה לו את מה שהוא טען שהוא לא מסוגל לעשות בעצמו. מעין היגיון מעוות כזה של אדם שלא מכיר גוונים של אפור. ושידקור - בגב, בגרון, איפה שלא צריך - כל אדם שיעזור לערפד. עם נשמה או בלי. לעולם אסור לבטוח בערפדים, הרי.



וכמובן שהכל היה מתוכנן. הולץ יפגוש את ג'סטין קצת לאחר מכן וישאל אותה אם הכל הלך בסדר. והוא יפנה אל קונור ויגיד לו את המילים שיבהירו לכולנו מהי תוכניתו הסופית של הולץ: "שלום, בן. אני אביך. והאישה החזקה הזאת עם הפנס בעין היא אמא שלך. שמך הוא סטיבן פרנקלין תומאס ואתה עומד לגדול איתנו בחווה קטנה באמצע שומקום".

פשוט, גאוני ומצמרר.

בינתיים, ועוד לפני הפינאלה הגדולה, מבינים אנג'ל וחבורתו שעבדו עליהם. השיר של ווסלי חשף שתי עובדות עיקריות, האחת היא שווסלי נפגש עם הולץ מאחורי גבם, פעמיים. והשניה היא שווסלי לקח את קונור ולא מתכוון להחזיר אותו. קצת תמוה, שהקריאה של לורן לא חשפה גם דבר שלישי, את הנבואה עצמה, את משפט המפתח שאומר "האב יהרוג את הבן", דבר שאולי היה מצליח לשפוך אור חדש על שתי העובדות שדווקא כן נחשפו.

בינתיים, מעניין לראות איך מתנהגת החבורה לנוכח המידע החדש. גאן המום לחלוטין. למעשיו של ווסלי אין שום היגיון. המסקנה המתבקשת היחידה היא שלורן פשוט קרא אותו לא נכון. אבל אנג'ל מבין מייד מה קורה כאן, או לפחות חושב שהוא מבין. הוא אומר את המשפט: "הולץ ידע שקונור לא נמצא כאן כשהוא נכנס. הוא היה הופך את המקום כדי למצוא אותו. הוא פשוט משך זמן". מדובר במשפט חשוב מאין כמוהו, שמבהיר שאנג'ל מבין שהולץ עובד עם ווסלי. כלומר, שווסלי אכן בגד בהם והלך לעבוד עבור הולץ. המסקנה השגויה הזאת, שנבעה מראייה לא כוללת של התמונה כולה רק גוברת כשהוא מבין, או חושב שהוא מבין, שהולץ משהה את העניינים. שהוא קונה לווסלי זמן, בעוד מה שהולץ באמת עושה זה לשלוח את ג'סטין אחרי ווסלי כדי שתיקח ממנו את התינוק, בלי שגאן או אנג'ל יוכלו להפריע לה לעשות זאת.

כבר אמרנו. תוכנית פשוטה, גאונית ומצמררת.

אבל גאן מסרב לקבל את הדברים כפשוטם. הוא היחיד שמבין שהתיאוריה הזאת של אנג'ל, הגם שהיא נשמעת אמינה לחלוטין, פשוט לא הגיונית. אלא שכלום לא מעניין את אנג'ל שמעוניין למצוא את הולץ ואת ווסלי ולהחזיר לעצמו את קונור. גם פרד, בדיוק כמו גאן, יודעת ש"משהו כאן לא בסדר" ושהם חייבים למצוא את ווסלי לפני שאנג'ל יעשה זאת. פרד וגאן חוששים לחייו של ווסלי, חוששים שאנג'ל מתכנן לנהוג בפזיזות ולחסל אותו.

ומבלי שאפשר יהיה לעצור את גלגל הזמן, מגיעה סצינת הסיום של הפרק העמוס והאינטנסיבי הזה. שלושה גורמים רבים על תינוק אחד ובא הרביעי ומנצח. זה מול זה מול זה עומדים להם מצד אחד הולץ וג'סטין עם קונור בידיים, רוצים לקחת אותו מאנג'ל אל עתיד טוב יותר, כשמהצד השני עומדים להם ליילה וחבריה ל"וולפראם והארט" שרוצים אף הם את התינוק כי הוא חשוב לתוכניות הסמויות שלהם, כשבתווך, עומד אנג'ל עצמו, האבא הביולוגי של התינוק, שהדבר הראשון שהוא רוצה, זה לשמור על חייו של קונור. פתאום, הרעיון המזעזע של הולץ נשמע לאנג'ל כאופציה הפחות נוראית האפשרית.

הולץ ידאג לקונור, ינהג בו כאילו היה בנו. הוא אפילו לא צריך לדעת על קיומו של אנג'ל. ובאמת - האם עתיד כזה בהכרח רע לקונור התינוק? האם לא יהיה לו קשה להסתגל אל חייו עם אבא ואמא ערפדים? עם משפחה שעוסקת מדי יום ביומו עם סכנות שונות ונוראיות? אולי באמת עדיף לקונור עם הולץ כאביו ועם ג'סטין כאימו, בחווה אי שם באמצע השומקום?

אלא שהעסק לא נגמר כאן, כמובן. הו לא. לא ב"אנג'ל".



כי ב"אנג'ל" העניינים המסובכים ממילא חייבים להסתבך אפילו יותר. ומתוך האוויר הריק מופיע לו סז'אן, אויבו המושבע של אנג'ל, אותו אנג'ל כלל אינו מכיר, ואומר שהוא לא יסכים לעניין הזה. סז'אן פותח את אותו שער לקורטות' ונותן לכל הגורמים המעורבים אולטימטום קר: או שקונור ימות, או שכולם יישאבו אל מימד הגיהינום הזה שפתח.

ליילה נותנת מייד את הפקודה ההגיונית מצידה לחסל את קונור, אנג'ל מנסה למנוע את זה, ומבין כל ההמולה והרעש פורץ הולץ, קונור בזרועותיו, ונמלט אל תוך מימד הגיהינום. ג'סטין שבורה, אנג'ל שבור, ורק סז'אן קיבל סוג מסויים של ניצחון.

האב לא הרג את בנו, הוא איבד אותו.

צמרמורת.