אחרי ההתלהמות שבאה בעקבות הפרסומת (שאגב, כבר לא כל כך מעניינת) של כריות (ע"ע קראנצ`י מאנצ`י) והחיוך הקל שהעלתה הפרסומת של בזק (`כאילו דה`), אפשר היה לחשוב, שלמרות כל הניסיונות והניסיון הגיעו המפרסמים לשפל פרסומי חדש, או אולי האנושות לשיא כמעט-לא-אנושי מפתיע, העלמותו של היצר המיני מהפרסומות. למרות קיומן הבלתי מעורער של פרסומות שמנסות לעורר איזשהו רטט בצופים, רובן ככולן עומדת בסימן כשלון מה. פשוט יבש. אבל הנה באה הבשורה: אומנם טרם הספקתי לרדת לעומק העניין, לברר מי ומה עשו את הפרסומת הבאה, אבל משהו אחד ברור, הפרסומת החדשה של ז`אן פול גוטייה (מלחים ודוגמנית ופוזות עם אפיל ורמות טסטסטורון חדשות) עושה ויברציות בכל הגוף, כל פעם מחדש. ויוה לה פראנס.









האנשים החשובים בחליפות השחורות במשרדי חברות ההפקות בארצות הברית, עושים לי לאחרונה עוול גדול. לי ולכם בעצם. לפני כחודש ימים נאלצנו לנפנף לשלום, בעין בוכיה ובתקווה אין מאין, ל`גרוס פוינט`, שהיתה סדרה מעולה, היתה ולא תשוב. עוד זה מדבר וזה בא, נאלצנו בשבוע שעבר לנפנף לשלום לעוד סדרה (שבלי לשים לב פיתחתי אליה רגשות חיבה לא מוסברים), "אמריקנים צעירים" הפשטנית, שלמרות שלא היתה כזה "איי ייאי", היוותה חוות גידול די מוצלחת לקשרים בין-אישיים מרוחקים בינה לבין צופיה (אתרי המעריצים יעידו).

מה אני אגיד? עצוב. לוח המשדרים, מסתבר, הוא דבר הפכפך מאין כמותו. כך השתבשו עליי השבועות שלי, ואני מוצא את עצמי לפחות פעם אחת בטרי-יום מעלה זכרונות מסדרות שלא אראה יותר, ושלמען האמת, אם היה הדבר תלוי בי, היו ממשיכות לנצח, או לפחות עוד עונה.

בעודי מבכה על מר גורלן, מתחוורת לי מציאות שניה. דוסון קריק מסיימת עונה רביעית כבר, ואף אחד לא חושב על לנפנפה מן המרקע, למרות שיודעין הכל שנסתם עליה הגולל. דוסון הוא חנון מפגר וסנטימנטלי מדי, ג`ואי הפכה שרמוטה (שלא חדלה מלתחוב ידיים לכיסים, אבל הפעם מסיבות אחרות), ג`ק עדיין באותו מצב כמו זה שהיה בו בעונה השניה וג`ן מגדלת סנטר שלישי. כל זאת ולא רק, שכן הדיאלוגים המפרכים של דוסון ממשיכים להכות בנו בהלם ללא הפסקה, שלא כמו העלילה המלוקקת והמאוסה.

גם פופיולר ("צעירים לנצח"), שהיתה חביבתי-יקירתי עד לא מזמן, מראה תסמינים של מחלה אובדנית. אידיאולוגיית הפתיחה שלה - זריית מלח בפצעי האנושות ובצלקות שלא הגלידו אצל כל אדם שלמד אי פעם במוסד להשכלה מיניטורית - הפכה חיש מהר למטיפת שווין וזכויות אדם. המעודדת הביצ`ית חוזרת למוטב ומחלקת מתנות בליל חג המולד, החבר השרמנטי מתאהב בילדה הדאבה ונוטפת חשש-הבגידה (הוא, אגב, זרק אותה מספיק מהר, כי יש גבול לכל בולשיט שאפשר למכור לצופים) וכולם אוהבים את כולם ונוהגים ברכבי המחר.

שווה עוד עונה.
כן.