כדי לבחון האם קומדיה זו או אחרת עברה את השיא שלה, יש לבחון אותה ע"פ קריטריונים שונים מעט מאלו של סדרות הדרמה: האם הבדיחות עדיין עובדות? האם הסיפורים העלילתיים שמתחילים ונגמרים בכל פרק ממשיכים להיות אמינים? האם הקאסט לא "התעייף"? ואולי בכלל אותה סדרה לא היתה שווה הרבה מלכתחילה?

אל חלק א'

אבן שלישית מהשמש
כחצי שנה לפני עלייתה לאוויר של "ריימונד" הגיחה לה קומדיה חדשה לאוויר הטלוויזיה. "מפגשים מהסוג האישי", שהתחילה בינואר 96 תויגה בתווית "הדבר הגדול הבא" בתחום הקומדיות. היה זה מעין שילוב של "חברים" עם "תיקים באפלה" (סדרה שהיתה אז בשיא הצלחתה) מנקודת המבט של החייזרים. הסדרה הופקה בתחילה עבור רשת ABC האמריקאית, כאשר זו צפתה במספר פרקים בלבד והחליטה שלא לשדרה. רשת NBC, הפרש על הסוס הלבן, החליטה מייד לאמץ את הסדרה לחיקה והעלתה אותה לשידור כתחליף של אמצע עונה. את מבטם ההמום של מנהלי ABC, לאחר שהתברר כי ל"מפגשים" יש קהל יעד ואפילו די מכובד, נותר רק לדמיין.

דיק, סאלי, הארי וטומי היו שמות הכיסוי של צוות חייזרים שנשלח לחקור את כדור הארץ. הדברים הטריוויאליים ביותר בחיינו - מכשיר המיקרוגל, הטלוויזיה, המכונית, המחשב, טיל החלל הקטן שבחצר ביתנו - נראו להם כמשהו מוזר, כמעט בלתי נתפס. ההתנהגות שלהם היתה בהתאם, כמו זו של ילד בן 3 שמגלה על בסיס יומי דבר חדש בעולם המופלא הזה, מה שגרר גל בדיחות "מה, אתה חייזר?" צפויות, אך משעשעות.



"מפגשים" שרדה שש עונות תמימות, שבמהלכן היו נקודות שיא רבות. כמעט בכל פתיחת או סיום עונה היה אירוע אחד גדול: אם זה צוות חייזרים נוסף שנשלח אל כדור הארץ בלי ידיעתם; או מפקד בכיר שנשלח אחריהם, בגילומו של וויליאם שאטנר, וגרם בעיקר לצרות שונות ומשונות - עיבורה של ויקי, למשל; או סתם קפיצה למימד אחר בניו יורק, בו דיק, סאלי, הארי וטומי משחקים אותה בקוביות הגדולות של החיים.

הסדרה התבססה בעיקר על כישרון המשחק השייקספירי-משהו של כוכבה הראשי, ג'ון לית'גו, על פרצופיו המוזרים והתנהגותו המופרעת של פרנץ' סטיוארט (מישהו אמר חיקוי עלוב לקריימר?) ועל השדיים של קריסטן ג'ונסטון. אבל למרות ההשוואה המתבקשת אך הלא ממש מוצדקת ל"סיינפלד", הצליחה "מפגשים" לספק רגעים משעשעים רבים ולפרוש בזמן, פחות או יותר, לפני שתיהפך למשהו מביך באמת.


שניים ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת...
ואם מדברים על משהו מביך באמת, זה הזמן לנקודה הכואבת. טוב, לא ממש כואבת. בכל זאת, מדובר בקומדיה לא הכי מדהימה בעולם, אבל "שניים ועוד אחת" התחילה כסיטקום קסום ומאוד מאוד משעשע. ההידרדרות ההדרגתית שלה היא אמנם מצערת, אבל רגע מותה של הסדרה, מלבד העובדה שלא הגיע בהפתעה, היה אירוע מבורך, מעין המתת חסד.

הרבה כרישים היו במים של "שניים ועוד אחת". הראשון הופיע כבר בעונה הראשונה, בדמותו של מר באוור הכל כך, כל כך מעצבן. אלא שפיט, ברג ושרון הצליחו לשחות לידו, מבלי להיטרף או לקפוץ מעליו, בזכות הבדיחות המצחיקות והחינניות של ברג (ריאן ריינולדס).



בצעד מבורך, העיפו בעונה השניה את הדמות המעצבנת והציגו עונה טובה יותר, מחוברת יותר וכמעט נטולת כרישים. כריש אחד היה שם בכל זאת, פרק ההאלווין המופרך והמטופש שבו כולם הורגים את כולם (ואם הפרק הזה היה מופרך, מה תאמרו על פרק ההאלווין שאחריו, בו כולם מתחלפים עם כולם).

לסדרה היו שתי עונות נוספות (בהן השכילו לקצץ את שם הסדרה כחלק ממגמת שיפוץ נרחבת) ולפחות שני כרישים נוספים. הרומן של פיט ואשלי הוא אחד מהם. רומן שלא ברור איפה התחיל, איפה נגמר, וכמה טוויסטים לא מעניינים אפשר לדחוק במערכת יחסים אחת. אבל הכריש המשמעותי ביותר היה איירין, דמות מפגרת (ואני יודע שמדובר בביטוי חריף מדי), של מישהי משוגעת שמשוגעת על ברג ולא מניחה לו לנפשו. הכל עוד היה יחסית סביר עד שברג החליט שהוא מאוהב בה בחזרה. וזה - גבירותיי ורבותיי - רגע כריש קלאסי ונקודת האל-חזור האולטימטיבית של הסדרה.

דארמה, גרג, קיטי, אדוארד, לארי ואבי
אבל למה שלא נחזור אל משהו מעט מלבב יותר? דארמה, למשל. כי למי בעצם אכפת מגרג? בעוד דארמה תופסת את משבצת הפרח המלבב, גרג נותר כצנון נטוע.

ילד פוגש ילדה ברכבת, הם מתאהבים ולא רואים זה את זה במשך מספר שנים, עד שהם נפגשים שוב ומחליטים להתחתן מייד. הסיפור הרגיל. "דארמה וגרג" הפכה להצלחה מיד עם עלייתה לאוויר. ג'נה אלפמן כבשה לא רק את גרג, אלא גם את הצופים ואת המבקרים. קטעי ה"דארמה וג'יין מתחפשות ועובדות על העולם" היו קטעי קומדיה קלאסיים שחבל שהופסקו בעונות מאוחרות יותר.



אבל עם כל הכבוד לדארמה, הרי שככל שהשנים חלפו התברר מעל לכל ספק מי הם הכוכבים האמיתיים של הסדרה. קיטי ואדוארד, הוריו הבורגנים של גרג, גולמו ע"י שני שחקנים נפלאים שהשכילו להיכנס לשתי הדמויות שלהם בצורה מושלמת ממש. השורות המושחזות והמשעשעות שהן קיבלו על בסיס שבועי הצליחו לשמור על הרעננות של "דארמה וגרג" ולגנוב את ההצגה מדארמה ומגרג עצמם. גם לארי ואבי, הוריה המחורפנים של דארמה, הביאו לרגעים לא מעטים של פאן בסדרה, אם כי ברמה פחותה מאלה של קיטי ואדוארד.

אבל גם נקודות האור הללו מיצו את עצמן בשלב כזה או אחר, וכך גם הייחודיות של הסדרה, מה שהביא לסיומה לאחר חמש עונות טובות למדי.

תהרגו אותן וזהו. לפחות את חלקן
מייקל ג'יי פוקס קיבל את התפקיד כסגן ראש עיריית ניו יורק בעקבות הסרט "הנשיא מאוהב" (אותו סרט שבעקבותיו קיבל מרטין שין את תפקיד נשיא ארה"ב ב"הבית הלבן"), בקומדיה הסתמית למדי, אך המשעשעת לפרקים "ספין סיטי", ששרדה חמש עונות (וזאת לאחר הצטרפותה של הת'ר לוקליר, החלפתו של פוקס עקב מחלתו בצ'רלי שין והופעות אורח מזדמנות של אשתו של שין, דניס ריצ'רדס).

"תהרוג אותי וזהו" עם וונדי מאליק כנינה ואן הורן, דיוויד ספייד כדניס פינץ' וג'ורג' סיגל כג'ק גאלו, על המתרחש מאחורי הקלעים של מגזין אופנה יוקרתי, שרדה שבע עונות.

שלוש קומדיות שזכו להצלחה מטורפת ולפיכך "מגיע להן" כתבות בפני עצמן: "חברים", "סיינפלד" ו"פרייז'ר".

וכן שלוש קומדיות יחסית חדשות, שממשיכות להצליח וחוזרות בסתיו הקרוב לעונת שידורים נוספת: "מלך השכונה", שבינתיים מצליחה לא לעייף, אם כי עושה רושם שהסוף שלה קרוב (סיפור של עונה או שתיים נוספות); "מופע שנות השבעים" הרעננה, שמקורות יודעי דבר מספרים שהיא מתחילה לדעוך (43% חושבים שהסדרה לא קפצה עדיין, 8% מזכירים את הקטע בו פז אכן קפץ מעל כריש ו-6% מציינים את הפרידה בין אריק ודונה); ו"מלקולם באמצע" המופרעת, שבינתיים מצליחה לשמור על עצמה מפני כל מיני כרישים שמסתובבים לצידה (העלילות המוזרות של פרנסיס, למשל). מבלי לספיילר, יהיה מעניין לראות איך יצליחו לשחות לצידו של הכריש שהופיע לו לפתע בסיומה של העונה הרביעית (ואם כבר כרישים, כ-44% אומרים שהסדרה טרם הגיעה לשיא שלה - נתונים דומים למדי לאלו של "המופע", 11% לא אהבו אותה מיומה הראשון, המסע של פרנסיס לאלסקה קיבל כ-9% ואותו כריש מסוף העונה הרביעית קיבל 8%).



ולסיום: מיני-נוסטלגיה
בספטמבר 1986 עלתה קומדיה בשם "המופע של גארי שנדלינג". היה זה סיטקום לכל דבר ועניין רק שהוא התרחש על סט של טוק-שואו אותו הנחה גארי שנדלינג ובמהלכו זכינו להציץ מאחורי הקלעים של אותה תוכנית אירוח, על כל הקשיים הטכניים הכרוכים בהפקת תוכנית שכזו. גארי שנדלינג גילם את עצמו, השמחה היתה גדולה, והסדרה שרדה ארבע שנים ברשת הכבלים "Showtime".

שנתיים לאחר ירידתה מהמרקע, עלתה סדרה חדשה ודומה להפליא, "המופע של לארי סנדרס". הפעם, במקום שגארי שנדלינג יגלם את עצמו, הוא גילם את לארי סנדרס, מנחה תוכנית לילית סטייל קונאן או ג'יי. גם הפעם נחשפנו אל מאחורי הקלעים של התוכנית וזכינו להכיר ולהוקיר דמויות ססגוניות כארתור גס הרוח ("Horse Crap" היתה הקללה החביבה עליו), האנק קינגסלי הסייד-קיק המדופרס תמידית של לארי ("Hey Now!") ופאולה (ג'נין גארופלו המופלאה, שהספיקה מאז להשתתף במספר לא קטן של סרטים, כושלים בחלקם).

אחד הדברים שאפיינו את הסדרה היה המספר הגדול של כוכבי האורח שהופיעו בה בתפקיד עצמם, וגילו רמה גבוהה במיוחד של הומור עצמי. מספיק להזכיר את דיוויד דוקובני וקו העלילה שהתמשך על פני שלושה פרקים לא עוקבים, שעסק בזהותו המינית המעורפלת, אבל ראוי להזכיר גם כוכבים אורחים כמו וויליאם שאטנר, דיוויד ספייד, רובין וויליאמס, בילי קריסטל, הלן האנט, רוזאן, אלק בולדווין, דיוויד לטרמן, ג'יי לנו, ג'רי סיינפלד, ג'ייסון אלכסנדר ורבים רבים אחרים.



הסדרה התאפיינה בהומור מושחז ורגעים מצחיקים רבים עד ליומה האחרון ממש. (הנתונים עבור הסדרה באתר הכריש מדהימים, אם כי מדובר בכמות קטנה של גולשים: מבין 84 מצביעים, בטוחים 78 שהיא מעולם לא מיצתה את עצמה) מדובר בקומדיה שלא משלבת צחוק מוקלט של קהל (אלא רק ברגעים בהם מראה הפרק את רגעי הלייט-נייט עצמו, בו, מן הסתם, יש קהל), קומדיה שבחרה לעסוק בצד המריר של חיי הזוהר, כולל רגעי משבר, קומיים יותר או פחות, בחייו של המנחה-הכוכב לארי סנדרס. היתה זו סדרה קומית נפלאה, שנגמרה, כנראה, מוקדם מדי ומהווה את האנטי-תזה לרוב הקומדיות האחרות שנמצאות להן אי שם ועושות בדיוק את ההיפך: פורשות לאחר שעברו את השיא.


חזרה אל פרויקט "לפרוש בשיא"