קל מאוד לקבוע במבט לאחור כי נקודה מסוימת היוותה שיא, ועוד יותר קל להגיד כי ב?נקודה המסוימת הזו ראוי היה האדם האחראי לפרוש. אבל בזמן אמת, מה לעשות, קשה לאבחן שיאים באותה קלות. מעבר לכך, אדם היוצר משהו והגיע לפסגה מסוימת, תמיד יעדיף לחשוב שהוא יכול לספק פסגה נוספת. אין לו סיבה לחשוב אחרת, הרי הרגע הגדול אליו הגיע המחיש לעולם שיש לאל ידו לכבוש פסגות - מדוע שלא ינסה ויצליח שוב?

כך שאולי זה לא עניין של "לפרוש בשיא" כמו של "לגמור בזמן", ובמקרה כזה, מה אופטימלי יותר מאשר לגמור ביחד? כך אנחנו רוצים את הסדרות שלנו, נשים פתיות שכמותנו: "השהו את שלכם עד שנגמור - והרי אנחנו מסוגלות לכמה בבת-אחת - ואז, לפני שנמצה את העניין, גימרו גם אתם, ושלום על ישראל".

אתם יודעים איך זה, כזוג צעיר אנחנו להוטים ולוהטים, אבל כדרך הטבע, עם הזמן, החשק מוריד פרופיל והמינונים יורדים. זה לא מגיע בנקודה ספציפית אחת על ציר הזמן - או לפחות לא חייב להגיע. כלומר, היה הרבה יותר נעים לו אנשי "ימים מאושרים" היו מבינים שיחסיהם עם הצופים כבר מזמן לא מה שהיו, עוד לפני שאילצו את פונזי לקפוץ מעל הכריש. לפעמים, מה לעשות, נגמרים הרעיונות לגיוון היחסים, וזו אינדיקציה מספקת - שלא לומר הטובה ביותר - לכך שהגיע הזמן בו איש איש יפנה לדרכו, לפני שיקרה משהו ששנינו נתחרט עליו.

אבל שוב ושוב אנו חוזים בסדרות שלא למדו מניסיונם של אחרים, לא יודעות להגיד "לא" נחרץ לרשת, מתפתות לשקי הדולרים שנערמים בחדר המיועד בדיוק לכך, וסוחבות עוד ועוד. אהבה חד-צדדית התלויה בדבר: פעם זה היה בשל חדוות היצירה, עכשיו זה לשם הכסף.



למשל "חברים", סדרה המורכבת משש דמויות - שלושה בנים ושלוש בנות. יש מספר מאוד קצוב של צמדים שאפשר להרכיב מהם מבלי להעביר איש על מיניותו, אבל בשום אופן לא כדאי לעשות זאת. הרי היתה זו מלכודת מהיום הראשון, ובדיוק לשם כך הוכנס הסיפור המזדחל של רוס ורייצ'ל.

כולנו זוכרים איך זה הלך, במין משחק חילופי התאהבויות חביב ורווי תהפוכות - קודם רוס מאוהב ברייצ'ל והיא לא יודעת, אחרי כן רייצ'ל מאוהבת ברוס והוא לא יודע (וגם יש לו חברה, ג'ולי), אחר כך רוס מגלה שרייצ'ל מאוהבת בו, עוד קצת עד שהם מתנשקים סוף סוף כשרוס עדיין עם ג'ולי, רוס חצי-קרוע בין השתיים, עושה רשימה של חסרונותיהן של שתי הבחורות, רייצ'ל מגלה את רשימת החסרונות שלה וזועמת על רוס - הכל כדי לשמור על המתח בין השניים מבלי לממש אותו לגמרי.

כמה פרקים מאוחר יותר רייצ'ל (ושאר החברים) צופים בקלטת שצולמה לפני הפרום של מוניקה ורייצ'ל, פלוס המחווה של רוס הצעיר והמשופם לרייצ'ל שהושבה ריקם מבלי שרייצ'ל בכלל תהיה מודעת לה. לאחר מכן, ברגע בו מיליוני נשימות לרווחה נפלטות בו בזמן, רוס ורייצ'ל מתנשקים והופכים לזוג.



טוב ויפה (ולא נגמר בכך, כמובן, עוד לא הזכרנו את הפרידה והחתונה השיכורה), אך מפיקים יקרים, ברגע שעולה במוחכם מחשבה של שידוך נוסף בין שתי דמויות, נורה אדומה חייבת להידלק. כי מכאן, חברים, זה רק למטה.

ואכן, ביום בו שודכו צ'נדלר ומוניקה, הסדרה לא שבה להיות כשהיתה. משהו באמון בינינו הושחת, לאורך ארבע עונות רק המחישו לנו עד כמה מדובר בחברים קרובים נטולי מתח מיני שאפשר לבנות עליו - מוניקה עצמה אמרה בעבר הרחוק, בהתייחסה לג'ואי וצ'נדלר, כי היא "לא מאמינה שאמא שלי באמת רוצה שאצא עם מישהו מכם" - והנה פתאום הפכו הכל על פיו. והמעניין הוא שזה קרה כשטיפת הרעננות האחרונה יבשה מעל סיפור רוס-רייצ'ל, רגע לפני שרוס אמר "רייצ'ל" בחתונתו עם אמילי, קטע "נו ב'מת" אמיתי. מקרי?

אז אוקיי, הסיפור של צ'נדלר ומוניקה שורטט באופן מעולה, כל ניסיון ההסתרה והגילוי ההדרגתי שהתפרשו על פני פרקים רבים, סיפקו כמה מהרגעים המעולים ביותר ב"חברים", ואף היו במידה מסוימת רגע מפתח, בו "חברים" הציגה לראשונה עלילות עונתיות. היו פרקים מעולים, היו אחלה בדיחות, והיו עוד ארבעה חברים עם עלילות משלהם, אבל שאלו את עצמכם זאת, מפיקים חביבים: מישהו מכם סבור כי הטוב עוד לפנינו? האם לא היה ראוי יותר לבזבז את מאמציכם על משהו חדש? (ולא, "ג'ואי" הוא לא משהו חדש). הרי המחשתם עד כמה החיוניות שלכם נשמרה למרות הזמן שעבר, אלה רק הסיפורים שמוגבלים - המועד האחרון לשימוש של סיפור צ'נדלר-מוניקה היה מוגבל בזמן הרבה יותר מאשר זה של רוס ורייצ'ל. ואכן, במהרה, הם היו בדרך לחופה ולעמעום האורות של צ'נדלר.



"חברים" היתה הצלחה ענקית מיומה הראשון. אחרי העונה הראשונה, לקראת השניה, קמו לה עשרות חיקויים וסדרות כושלות (וצולעות ברובן המכריע) שניסו לשחזר את הקונספט של "חברים", ובעיקר את הצלחתה. ביניהן אפשר גם למנות את "דרו קארי" - עוד אחת שמאז לא רק שקפצה מעל הכריש, אלא באמצע נטרפה על ידו והושארה להתבוסס בדמיה - היחידה שאף הצליחה, אבל בוודאי לא בסדר הגודל של החברים.

אפילו מפיקי "נשואים פלוס" הושפעו מ"חברים", כשניסו ליצור את הספין-אוף "Enemies", שכמשתמע משמו, עמד בניגוד גמור לכל רוח הג'מעה שנשבה ברכות ב"חברים" (הפיילוט ל-"Enemies" היה הפרק ב"נשואים פלוס" באותו שם). שלוש סדרות-בת נוספות של "נשואים פלוס" כבר הספיקו להיכשל או בכלל לא לצאת לפועל בשנים שלפני כן. בשתיים שכן הופקו ונכשלו, שיחק אחד, מאט לה-בלאנק.

ההצלחה המהירה של "חברים" הביאה לכך שכבר בעונתה השניה, זכתה לכבוד הרם מכל: שידור הפרק שלאחר הסופרבול. הפרק הכפול כלל הופעות אורח של ג'וליה רוברטס, ואן דאם, ברוק שילדס וכריס אייזק. מלבדם, במשך תשע עונותיה התארחו בסדרה חבר'ה כמו ג'ורג' קלוני ונוח וויילי, אל מקפירסון, רבקה רומיין-סטמוס, בראד פיט, צ'רלטון הסטון, ג'ף גולדבלום, בן סטילר, ריס ווית'רספון, גרי אולדמן, ברוס וויליס ועוד.



ובל נשכח את התקופה ההיא, מתישהו בעונות הראשונות, בה אלפי ילדות / נערות / בחורות / נשים ברחבי העולם נכנסו לספר שלהן ואמרו, "עשה לי תספורת רייצ'ל", דבר שלא ממש קרה מאז פארה פוסט ו"המלאכיות של צ'ארלי" בשלהי הסבנטיז.

מאז עברו הרבה גשרים מעל המים. התסרוקת של רייצ'ל כבר לא מעניינת אף אחד; פיבי הפכה מיצור מתוק ומבולבל שלא משקר אף פעם, לביץ' עם פוני שמקנה לה מראה של בת חמישים; מת'יו פרי רזה מאוד, השמין מאוד, רזה, השמין, ושוב רזה למשהו קצת יותר הגיוני, וגם העלה על חוטמו משקפיים; ג'ואי, למרות שהוא כבר מזמן רחוק מלהיות משהו המזכיר חתיך, ממשיך לתפקד על אותו התקן בהיעדר אופציה אחרת; רוס הספיק להתחתן ולהתגרש עוד פעמיים וללדת ילדה עם רייצ'ל; ורק מוניקה נשארה אותה פאקצה כשהייתה.

העונה התשיעית של "חברים" הצטיינה בבדיחות מוצלחות ביותר שלא מביישות את רגעיה הגדולים של הסדרה, אבל עלילה אחת ספציפית, שלא אפרט מחמת ספוילרים, היתה פשוט פאתטית - המחשה נוספת לכך שכשהרעיונות נגמרים, תמיד חוזרים שוב לעלילות שהן לא יותר ממשחק כסאות מוזיקליים. רק בלי מוזיקה, וכשהכסאות הם אנשים.



הבשורה האחרונה בעניין חברים היא הספין-אוף של "ג'ואי". לא יודע מה אתכם, אבל לי נשמע כאילו "ג'ואי" קפצה מעל הכריש עוד לפני יומה הראשון. כמובן שיינתן לה צ'אנס, אבל למה כבר אפשר לצפות מסדרה שמתמקדת בדמות של בחור לא מבריק במיוחד, אם לנסח זאת בעדינות? הלא די אם נזכיר את "המופע של מייקל ריצ'רדס". הוא אמנם לא היה ספין אוף רשמי של סיינפלד, אבל זה בהחלט היה "קוזמו קריימר: בלש", וראינו לאן זה הגיע. אך כמו תמיד בשיחות מעין אלה, נסכם ב"נחיה ונראה".

בכל מקרה, בעניין "חברים", סדרת האם (אפילו זה נשמע רע): 382 (שהם 20%) ממצביעי Jump The Shark הם גמישי-סטנדרטים, בסוברם שהסדרה מעולם לא קפצה מעל הכריש; 199 מצביעים הם סתם נודניקים שחושבים כי היא קפצה כבר ביומה הראשון; 193 כבר מתחילים לדבר לעניין, כשהם משייכים את הרגע לאותו אחד בו רייצ'ל ורוס עשו את זה; 176 מעט יותר סבלניים, ובוחרים ברגע שמוניקה וצ'נדלר עשו את זה, ולעומתם 159 אוחזים בדעה שהרגע התרחש בחתונתם של אלו, עם ה-"I do" המפורסם. 121 מצביעים מפנים את אצבעם אל עניין ה"ג'ואי אוהב את רייצ'ל", שבהחלט היה רגע שפל, גם אם עשוי היטב.

יש עוד ועוד סיבות, כמובן, חלקן זניחות למדי. אבל הטיעון הטוב מכל שמופיע שם, הוא ללא ספק זה המשייך את הקפיצה לרגע בו חדלו להעביר קרח על פטמותיה של ג'ניפר אניסטון לפני סצינות בהשתתפותה. אכן, כלום לא נותר כשהיה לאחר מכן.


חזרה אל פרויקט "לפרוש בשיא"