"...what can't we face if we're together? What's in this place", אה רגע, מה, כבר נגמר? אין יותר מחזמר ושירים וריקודים מסונכרנים? אבל הרגע היה...

"טבולה ראסה", בתור הפרק העוקב אחר המיוזיקל האגדי, מן הסתם שיסבול מנפילת מתח חדה בקרב חלק מהצופים. "הרי רק בשבוע שעבר זכינו לראות הפקה גרנדיוזית ומושקעת ומדהימה, ועכשיו מה? לאן ממשיכים מכאן? פרק רגיל? זה נראה כ"כ... צולע". טבעי, מובן, ידוע. ובכל זאת, ככה זה ב"באפי", ומי שעוד לא מורגל - שיתחיל עכשיו.

בכל אופן, "טבולה ראסה" אינו פרק רגיל ושגרתי. למען האמת, הוא נראה יותר כמו חלום מוזר (של ילד?), מעשיה פרועה, פאן-פיקשן. פרק שמכנס את כל הדמויות יחדיו ומשנה בפתאומיות את חוקי המשחק, תוך שהוא מכריח אותן ואותנו להשתנות ולהתרגל למצב החדש, ובו בזמן לערוך השוואות באופן מתמיד עם הישן והמוכר. "המשאלה", "משהו כחול" ו"סופרסטאר" היו כאלו, ועכשיו מגיע הפרק הנוכחי ומשתמש בתופעת האמניז'יה הכה אהובה על כותבי אופרות סבון למיניהן. ואם כבר הוזכרו כל הפרקים הללו בנשימה אחת, הרי שבמרכז כולם נמצא כישוף שהשתבש, אשר נגרם בשוגג או בחוסר מחשבה תחילה ע"י הדמויות עצמן (היש כאן מסר? לא רק שלכישוף יש השלכות, אלא "קסם = רע"? אם כך, התרחקו מהקסמים, ילדים...).

בבסיסו של הפרק עומדת כמובן הקומדיה שסובבת סביב הניגוד בין המתרחש לבין האמת שרק אנחנו הצופים מכירים. הנחות מוטעות, הגיות לא נכונות, פרטים שגויים, תגובות לא אופייניות ובעיקר מיש-מש במערכות היחסים בין הדמויות. ומערכות היחסים הם חוד החנית של הפרק, מתחילתו, דרך האמצע המעורבל ועד הסוף המר המלנכולי והסוריאליסטי. וממה בנויות מערכות היחסים? מדמויות, כמובן. ולכן ב"טבולה ראסה" העלילה מבחוץ היא משנית לחלוטין ואפילו נראית די טריוויאלית (כמה ערפדים רגילים ופשוטים, שבכלל רודפים רק אחרי ספייק בגלל חוב חתלתולי? פליז, בקיץ שעבר ניצחנו אלת גיהנום...).

הבעיה הגדולה של הפרק נוצרה ע"י ווילו, ומה שמושך את הפרק קדימה הוא הרצון להגיע לפתרון המצב. כל השאר הם הסתבכויות שרודפות אחת את השניה כמו "כדור שלג", ושהיו בקלות נמנעות לולא קרה מה שקרה. ובאמת, ברגע שנשבר הכישוף ומוחזר הזכרון, המצב החיצוני חיש קל נעלם לו, ומה שנותר הוא המצב הפנימי הסבוך וההשלכות שלו. "טבולה ראסה" הוא פרק של דמויות שמעצבות את העלילה ולא של עלילה שמעצבת את הדמויות, דבר שמאפיין את כל העונה הזו.



הרעיון המרכזי שמציג כאן הפרק הוא בעיקרו תפיסה מאוד קורצת - מי מאיתנו לא משתעשע לעיתים עם האפשרות לפתוח דף חדש, להתחיל מההתחלה, לעשות דברים אחרת. בלי משקעי העבר, בלי חרטות או ייסורי מצפון, בלי זכרונות לא רצויים. הרצון לטרוף שוב את הקלפים ולחלק מחדש קיים בכולנו, מעצם היותנו בני אדם לא מושלמים שלעיתים מוכרעים ע"י גורמי שמיים ולעיתים אחראיים בעצמנו לתחושות הכאב והסבל. פעמים רבות, הדבר הקל ביותר הוא לא להתמודד עם הבעיות אלא להדחיק, להעלים, fix things to our liking... כאן בדיוק ניתנת האפשרות הקסומה (תרתי משמע) הזו לדמויות, ויש לחוויה שלהם יכולת לחדש לנו דבר אחד או שניים ואולי גם להאיר את עינינו כלפי הרהורים שלא בהכרח חצו את קו מחשבתנו קודם לכן.

יש מספר רעיונות פסיכולוגיים על גבול הפילוסופיים שעולים במהלך הפרק. חלקם אף ברמה של תפיסות עולם, אמיתות כלליות ותאוריות מושחזות לגבי החיים עצמם.

המאבק התמידי בין השכל והרגש, המוח והלב, הרציונל מול האמוציונל. בפרק הזה, הצד המנצח שמקבל את מדליית הזהב הוא די ברור. כל ההנחות שהתבססו על המוח, המחשבה והקומון-סנס הן מוטעות וללא כל בסיס מציאותי, וזאת לעומת המסקנות שנבעו מן החושים והרגש. ג'יילס ואניה מתעוררים אחת על השני, וכמובן מיד מניחים שהם זוג. עובדת הבעלות המשותפת על חנות הקסמים והמצאותה של טבעת נישואין אצל אניה הן עוד עובדות יבשות שרק מחזקות אצלם את המסקנה המוטעית. האם הם עצרו רגע לחשוב אם הם אכן מרגישים כך? אין טעם. העובדות מדברות בעד עצמן, לא? לא.



ווילו מגלה שהיא לובשת את מעילו של זאנדר, וגם הם למעשה התעוררו אחד ליד השניה, פלוס - הוא מיד התחיל איתה כשהתעורר, לכן הם חייבים להיות ביחד. אמנם במקרה הזה יגיד מי שיגיד שדווקא יש בסיס מציאותי (מאוכזבי עונה 3 שעדיין מקווים בסתר לבם לראות את השנים האלו יחד, והרי החלק הזה שבפרק נכתב בעיקר כקריצה עבורם), ובכל זאת אנחנו יודעים שזה לא נכון בעליל. אפילו ווילו מציינת בהמשך הפרק "אני חושבת שאני די לסבית", ובנוסף לעובדה שזהו ציטוט מדוייק של מה שאמרה על ווילו הערפדית ב"ארץ הכפילים" (מה שמחזק את ההנחה שאז אכן היה זה רמז מטרים ליציאתה מן הארון בעונה הרביעית), זו גם הצהרה שמבוססת על התחושות שלה, ועל כן נכונה ומתיישבת עם המציאות המוכרת. מעניין הוא המקרה של ג'יילס וספייק, שמסיקים כי הם קרובי משפחה בגלל המבטא הבריטי המשותף לשניהם, ולמסקנה השכלית לחלוטין הזו הם מתאימים ומכפיפים את הרגשות המוכרים של אכזבה וכעס אחד כלפי השני, לא משנה עד כמה מאולצים ולא טבעיים נראים היחסים ביניהם כאב ובנו (דוגמת החיבוק המשותף).

כל זאת, בניגוד לבאפי ודון, שמניחות לרגשות ההדדיים שלהן אחת לשניה להוביל אותן אל המסקנה שהן אחיות, ולא להיפך. תוך שניות מספר של דיאלוג הן חשות בפנים שהאחת בוסית והשניה קוץ ב...תחת, ועובדה שהמסקנה האמוציונלית הזו היא הנכונה ביותר לעומת כל האחרות שנבעו מהחלק החושב ולא מהחלק המרגיש.

ערך מוסף לנקודה הזו הוא עניין "סמוך על האינסטינקטים שלך". דמויות אשר הלכו עד הסוף עם מה שהן מרגישות לנכון לעשות, התקרבו צעד אחד קרוב יותר אל האמת. באפי, באינסטיקט-ראשוני-של-קוטלת, יודעת כיצד להאבק ביצורים הרעים ולאן בדיוק לכוון את "המסמרים העשויים מעץ". (הטריגר לזה, אגב, הוא הרצון להגן על ספייק, ירצה מי שירצה לקרוא בכך משהו מעבר). באפי היא גם הראשונה שלוקחת שליטה על העניינים בצורה אינסטנקטיבית, זו שכמו תמיד יש לה תוכנית, זו שמצילה את המצב, מה שגורם לספייק לצאת בהכרזה אימפולסיבית "נראה שג'ואן רואה עצמה כמנהיגה" (עוד נקודת זכות לכבוד האימפולסיביות והספונטניות, שכן זוהי אכן האמת לאמיתה, מה גם שאף אחד לא מתווכח עם האמרה הזו, כולם מצייתים כמו החיילים הממושמעים שהם).

בנוסף, מהרגע הראשון מגלה באפי אינטואיציה מאוד אמהית כלפי דון. היא פונה אליה, מחייכת, מרגיעה ומנחמת (אומרת לה "אל תדאגי", "יהיה בסדר", לא פחות מ-3 פעמים במהלך הפרק) ומגוננת עליה. האירוניה היא שעם הרגשות הללו בדיוק היא התקשתה להתמודד קודם לכן, וכעת הם באים בטבעיות.

אפילו האינסטינקט של אניה כלפי ספר הכישוף הוא טבעי ונכון, רק שבכדי לצור אפקט קומי בפרק היא מפרשת אותו בצורה מוטעית, במקום להתרחק מהספר היא משתמשת בו, ובכך גורמת ליצירה מאסיבית של היצורים השנואים עליה מכל (מהם היא מפחדת, אגב, בלי כל קשר לזכרון שאין לה, משמע הפחד מארנבים הוא ככל הנראה מאפיין שטבוע באישיותה ולא נוצר כתוצאה מטראומת עבר מחרידה). אניה היא לא היחידה שנשארת נאמנה לעצמה ולמאפייניה, ועל זה בהמשך.



התיאוריה החברתית-סוציולוגית שגורסת שטוב ורוע הם תכונות נרכשות שמוקנות ע"י השפעה חברתית, שכל תינוק נולד כ"לוח חלק" (שזה גם תרגום שם הפרק מלטינית) שמתמלא בהתאם לתנאים החברתיים בהם הוא גדל ובהתאם לחינוך שהוא מקבל. הקישור בפרק הוא בעיקר לספייק ולהתנהגותו לאחר איבוד הזכרון. כי כש'רנדי' הופך להיות מודע לעובדה שהוא ערפד, הוא אינו שוקל כלל את האפשרות שהוא חלק מה"חבר'ה הרעים", שהוא רע מיסודו, כמו רובם המוחלט של הערפדים. להיפך, הוא פונה מיידית דווקא אל הפתרון הפחות מובן מאליו והיותר מסובך, בכדי שיתיישב עם מה שהוא חש. "איך זה שאני לא רוצה לנשוך אותך? ולמה אני נלחם בערפדים אחרים?" והתשובה שמייד מגיעה: "אני בטח ערפד נאצל, בחור טוב, במשימת גאולה, עוזר לחסרי התקווה, ערפד עם נשמה". מתמיה שדווקא זה הדבר הראשון שעובר לו בראש בנסיון למצוא הגדרה עצמית נכונה, ולכך יש כמה הסברים אפשריים:

א) זהו טריק תסריטאי גרידא, בדיחה בלבד שנשתלה אך ורק בגלל הקונוטציה ל"אנג'ל" כדי לגרום לפיות כולנו להתעגל כלפי מעלה, ואין לייחס לה משמעות רבה (ולראייה, תגובתה של באפי שיש לה בדיוק את אותה המטרה, "ערפד עם נשמה? כמה שזה צולע"...).



ב) בכל זאת יש כאן משהו מעבר לזה. ספייק ביסודו, כמו וויליאם, אינו הבחור הרע שהוא היה רוצה שנחשוב שהוא, וכשה"לוח" שלו שוב מתרוקן נחשפת נפש יפה וטהורה לחלוטין שרואה לנכון להגדיר את עצמה כטובה בכל מקרה במסגרת המגבלות הקיימות, אפילו אם מדובר בהגדרות יחסית קיצוניות. לכן הוא גם לא מתרחק מן החבורה אלא רואה עצמו (לראשונה) כחלק ממנה, מנסה לעזור ו"משחק לפי הכללים" במקום לנסות ולשבור אותם. וזוהי כמובן דרך שרחוקה מיליוני שנות אור מה"תמיד הייתי רע" שלו ב"שוטה של אהבה".

ג) ספייק, שהרי אוהב את באפי עמוק בפנים, משתמש בהגדרות של אנג'ל משום שתת המודע שלו מאותת לו אינסטנקטיבית שזוהי הדרך הטובה ביותר להתחבב על 'ג'ואן', שכידוע כבר נפלה שדודה בקסמי ערפד-אציל-עם-נשמה-במשימת-גאולה-שעוזר-לחסרי-הישע אחר...

דטרמיניזם. "יש דברים שאינם משתנים", תפיסה מאוד ערטילאית ורומנטית שלעיתים מתיישבת עם מושגים כמו "גורל נחרץ מראש" או "meant to be". הרעיון הקדום שאומר שיש דברים שאמורים לקרות בכל אופן ועל כן יקרו בכל מצב, שלעולם סדר פנימי משלו ובדומה לחוק הכלים השלובים, לכשמתרחשת הפרעה, יימצא העולם את הדרך להשיב את הסדר על כנו. ג'וס מאד מחבב את המוטיב הזה, החל מהנבואות הקדומות על הקוטלת בעונה הראשונה, ובעיקר ב"אנג'ל" (מנבואות השאנשו ועד המגילות העכשוויות בנושא לידת בנם של אנג'ל ודרלה), שם עוד תזכה התפיסה הזו לפיתוח רציני בעתיד הלא רחוק. כאן הדוגמא המובהקת ביותר היא הכימיה בין ווילו וטארה, שמוצאות את עצמן נמשכות אחת לשניה על אף ולמרות כל המסקנות ה"הגיוניות" שעומדות מנגד (ואולי יש כאן סמליות מסויימת למאבק בנורמות המקובלות וצרות האופקים?). אבל לא רק ווילו וטארה, גם אניה וג'יילס בסופו של דבר מסתכסכים כשם ש'בעולם האמיתי' הם לרוב לא מסתדרים, גם באפי ודון שמיד משייכות עצמן אחת לשניה, וגם כולם כדמויות אינדבידואליות שנשארות מאוד נאמנות למאפינייהן המוכרים: אניה ש"מרגישה מחוייבת לבצע נקמה", זאנדר שמפגין התנהגות זאנדרית מאפיינת (נלחץ, נתקף פאניקה, מתחנן על חייו, מתעלף, אך לבסוף יוצא להגנת הבנות למרות הפחד), דון שדואגת לתקן את הסטטוס שלה מ"ילדה" ל"נערה", ובאפי שכאמור לוקחת שליטה על המצב. אמנם אין להם זכרון ואין להם מושג מי או מה הם, אך האמת הכללית של כל אחד ואחת מוצאת את הדרך לצוף אל פני השטח.



דבר נוסף שקיים בפרק הוא מבנה מעגלי ברור, שמצליח בכל זאת להתפתח למרות הנסיבות הלא קונבנציונליות במיוחד במהלכו. "טבולה ראסה" מתחיל בהתמודדות (או לפחות נסיון שלה) עם השלכותיו הרות הגורל של המיוזיקל והאמת העירומה שנחשפה במהלכו. באפי - מדחיקה את הנשיקה שלה עם ספייק ובייסיקלי אומרת לעולם לא עוד, ספייק - ממשיך לחזר אחריה בעקביות. החבורה - תוהה לגבי קורותיה של באפי בגן עדן ולמרות שהשאר מנסים להתעודד ולחשוב קדימה, ווילו עדיין תקועה עמוק בתחושות האשמה שלה ומחפשת כרגיל את הפתרון הקל. יש כאן התיחסות כמעט מפורשת לווילו כאל "מכורה", ג'אנקי של כישוף. טארה לא מוכנה להיות ה"מאפשרת" שלה ובסופו של דבר הן מסכימות על המנעות מכישוף למשך שבוע, הבטחה ידועה ומוכרת של מכורים שמנסים לשכנע את עצמם ואחרים כי הם יכולים לחיות ללא מושא ההתמכרות ו'להפסיק מתי שהם רוצים'. אך סצינה לאחר מכן אנחנו מיד רואים שווילו אינה מתכוונת כלל לעמוד בהסכם אלא מפרה אותו בבוטות - היא מגבירה את עוצמת כישוף הזכרון שהטילה על טארה (משתמשת בזר של עלי Lethe's Bramble), ואפילו מכלילה את באפי. כלומר אם ווילו אכן מכורה, הרי שהיא נופלת ונופלת פנימה אל מקום עמוק ורחוק יותר. ג'יילס - הוא נחוש בדעתו לעזוב למרות התנגדותה הנחרצת של באפי. וכשהוא מכנס את החבורה כדי לבשר זאת להם, היא לא מסוגלת לעמוד בזה ומנסה לברוח החוצה. דווקא אז, בעיצומה של הסצינה המשמעותית והמכרעת ביותר העונה, הסצינה בה סוף סוף מדברים על הכל בגלוי, ווילו מתנצלת ובאפי מדברת על הרגשות האמיתיים שלה ("זה יותר מדי, ואני לא יכולה לשאת זאת יותר. אם הייתם מבינים מה היתה ההרגשה... מה ההרגשה כעת... אני כמו גוססת"), דווקא אז, בצורה אירונית לגמרי, היא משתטחת ארצה והכישוף שנשתבש מתחיל להשפיע. וכשהחופשה הקצרה שנכפתה עליהם מעצמם ומצרותיהם מסתיימת - כל הבעיות והדילמות שהושמו בהמתנה צצות ועולות מחדש. התגובות הראשוניות: טארה הודפת את ווילו מעליה, ג'יילס ואניה מנקים באובססיביות (ונקיון אובססיבי הוא סימן אוניברסלי לנסיון הדחקה נואש), ובאפי שמקבלת חזרה את זכרון שליפתה מגן העדן נכנסת להלם, משותקת לחלוטין, לא מסוגלת להלחם.

בסוף הפרק אנחנו עדים לפיתוח מסוים מן המצב ההתחלתי, שוב, בחלוקה לפי דמויות וכשברקע מנגנת לה גברת בראנץ' (האלמונית דאז) את בלדת הפרידה שלה בברונז: טארה אורזת את חפציה ועוזבת את בית סאמרס ואת ווילו, ווילו כמובן מצויה בדיכאון, דון כעוסה על טארה שמחריפה את חרדת הנטישה שלה, ג'יילס עולה כמובטח על מטוס בדרך ללונדון, ובאפי מצד אחד מפנה את הגב בהפגנתיות לספייק שממשיך לחזר, ומן הצד השני באמביוולנטיות גמורה, נראית מתנשקת איתו שוב. יום לא קל עבר על כוחותינו, אפילו די קשה.



הקשר לרסטלס - "טבולה ראסה" מתאפיין גם בקישור מאוד ברור וחד-משמעי לפרק הסיום של העונה הרביעית, "חסרי מנוחה". קודם כל, השד השבועי בפרק שדורש מספייק לפרוע את חובו כלפיו נראה פיסית כמו כריש מהלך על שתיים (ויש כאן גם משחק מילים נחמד עם הביטוי הלועזי "loan shark", "כריש הלוואות", שנועד לתאר מלווים בריבית ערמומיים ומסוכנים במיוחד). שם ב"חסרי מנוחה", בחלומו של זאנדר בסצינת מגרש המשחקים, מציין זאנדר "חייבים לנוע קדימה", באפי מגיבה בהחלטיות "כמו כריש!", זאנדר משיב בגיחוך "כריש עם רגלים, ובלי סנפירים", ספייק מתערב "ועל היבשה!" ומיד זוכה לשבחיו של ג'יילס, "טוב מאוד!". באותה הסצינה ממש לבוש ספייק באותה חליפת טוויד חומה כמו בפרק הנוכחי, וג'יילס אף מציין שם "ספייק הוא כמו בן בשבילי", וכל הקטע הזה שהתרחש במוחו של זאנדר לפני כשנה וחצי נראה לפתע מאוד נבואי כלפי הפרק הזה. נשאלת השאלה המתבקשת, "מה המשמעות הגדולה שמסתתרת כאן?", והתשובה היא שאין ממש אחת כזו. "חסרי מנוחה" הוא פרק נבואי ומסתורי והרבה דברים תוכננו מראש כבר אז, "טבולה ראסה" לעומת זאת לא היה מתוכנן לפרטי פרטים כבר בשלב ההוא. אין למשפטים הסתומים ששם קשר עלילתי ישיר למה שמתרחש כאן, ואין שם דימוי או מטאפורה נסתרת שעל משמעותיה האמיתיות ניתן לעמוד רק כאן. מדובר בקישור רטרואקטיבי לחלוטין שמסתמך בעיקר על זכרון הטווח הארוך של המעריצים (כדוגמת שורת ה'לסבית' של ווילו או אזכורו העקיף של אנג'ל) ונועד גם כדי לקשר את שני הפרקים במוחם של הצופים ולגרום להם להעריך את ההיסטוריה רבת המשמעות של הסדרה, וגם להוסיף עוד נופך של גאונות ל"חסרי מנוחה" (שכבר ידענו שהוא פרק יסוד חשוב ומשמעותי לעבר, הווה ועתיד הסדרה), ודיברנו כבר על האישיו של ג'וס עם דברים קבועים מראש שלא ניתן לשנותם...




הדברים שאף צופה של סטאר לא יזכור מהפרק:
כשרנדי מגלה שהוא בריטי, הוא פולט שטף קללות בריטיות:
Bloody hell, sodding, blimey, shagging, knickers, bullocks.. וכשהוא מגלה שקוראים לו רנדי: Randy Giles? Why not jast call me Horny Giles, or Desperate for a Shag Giles?
רנדי על המכונית של ג'יילס: Red and shiny, shaped like a penis
גם אצל אניה הושמטו כמה מילים שהיא חושבת שג'יילס אומר (למרות שהיא לא יכולה לזכור אותן), בהן: Shag.
ווילו וטארה שוכבות אחת על השנייה, מתקרבות לנשיקה (בסטאר ראו רק שהן מתרחקות, מה שמראה שבסטאר לא שמעו על החוק השלישי של ניוטון).